אודה ולא אבוש: אני אינני חש צורך בלתי נשלט לגרש את הילדים הללו. את, מן הסתם, יש לך תחביבים אחרים; גם אתה, ככל הנראה, בסדר יומך ישנם דברים נחוצים יותר מגירוש ילדים. אין לנו צורך בזה. אם אך לרגע נצא מבועת האקטואליה, נוציא את הראש מארגז החול או אמבטית הבוץ בה אנו משתכשכים בהוויה היום-יומית שלנו, נביט כה וכה ונשאל את עצמנו: מניין בעצם צץ פתאום הנושא הזה? נבין שהוא לא הגיע משום צורך אמיתי. הוא לא עלה כדרישה מהצבא, לא מהמשטרה, גם לא משום ועדת מומחים. זו לא המלחמה שלנו! יום בהיר אחד התעורר פוליטיקאי כלשהו, החליט שהדבר תואם את האינטרסים שלו, מצא שהחוק תומך בו, והנה אנו מוצאים את עצמנו בעיצומו של מהלך קפקאי הזוי, מצמרר וכלל לא נחוץ.
החוק איננו חומה בצורה ללא חרכים ושערים, כפי שאולי נדמה בטעות. בדיוק כשם ששר הפנים רוצה פתאום לאכוף את החוק, כך הוא יכול להחליט אחרת. זה נתון לשיקול דעתו. אין כאן עניין של שלטון חוק וסדר, יש כאן עניין של רצון טוב (במקרה שלנו רצון רע, רע מאוד). כשם ששנים ארוכות החוק לא נאכף, באותה מידה הוא גם יכול היה לא להיאכף עוד שנים רבות בלא שאיש היה מבחין בכך. בקרוב עשויים להשתחרר מכלאם מאות רוצחים., שלטון החוק יהפוך לחוכא ואיטלולא בצורה הבוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת. החוק איננו הסיבה האמיתית לגירוש, החוק הוא רק תירוץ, כסות יפה למטרה מכוערת.
עקב מחדל של אי אכיפת החוק משך שנים ארוכות נוצרה "בעיה". לבעיה הזו קוראים ילדים. מה לעשות, כך בורא עולמו של אלי ישי ברא את העולם: אנשים במשך השנים מקיימים יחסים רומנטיים ואף יולדים ילדים (אלא אם כן בכוונתנו לסרס את העובדים הזרים בדרכם ארצה)... משנוצרה ה"בעיה", הפוליטיקאים החרוצים שלנו פועלים באופן טבעי לפותרה בשיטה השגורה אליה הם רגילים זה מכבר: השלכתה על גבם של אחרים. בדיוק באותו אופן פועל ביעילות רבה גם "בית החרושת לעניים": הממשלה מייצרת, ארגוני הסיוע מטפלים.
הממשלה אומנם התרגלה; גם אנחנו כ"אזרחים טובים" התרגלנו, הורדנו את הראש ובלענו, אבל יש שלב בו צריך לומר: עד כאן! יש גבול לאטימות, ילדים זה לא סחורה. המדינה יצרה את הבעיה - המדינה תפתור אותה! אפשר לאזרח את הילדים הגדולים ולהחליט שמותר לגרש מהמדינה ילדים עד גיל שנתיים, למשל, לפני שיהפכו להיות ישראלים לכל דבר ועניין. יש פתרונות אנושיים, צריך רק מעט רצון טוב, לא הרבה.
הילדים הללו לא עשו איזשהו פשע חמור שבית המשפט חייב למצות עמם את הדין. הם לא גנבו, לא אנסו, לא דקרו, לא רצחו. אילו היו עושים זאת מן הסתם הם היו נהנים מרחמיו של בית המשפט שלנו, הידוע בחיבתו הגדולה לרחם על העבריינים, גם על חשבון תחושת עוול בלתי נסבל לקורבנות.
אך לא, פשעם של הילדים הללו חמור הרבה יותר: הוריהם נולדו בעולם השלישי. זהו פשע כה חמור שהעונש עליו נע בין אונס, רצח, טבח, שחיטה, רעב, צמא, פליטות, עבדות, ניצול, חולי. ברי המזל מביניהם הם סתם עניים. האנושות הפקירה את העולם השלישי לכל דאלים. בעצם כמעט כל מי שחשקה נפשו, יכול להקים איזושהי מיליציה צבאית באחת ממדינות העולם השלישי, ושם לעשות ככל העולה על רוחו: לחטוף, לאנוס, לשחוט. כך, לצערנו, מתנהלים הדברים בארצות רבות בעולם השלישי. בעוד העולם הנאור כה טרוד בדוחות כגון דוח גולדסטון, לא נותר לו פנאי עסוק בזוועות האמת. אנחנו גם יודעים שהאנושות איננה מסתפקת בעצימת עיניים אלא היא משתתפת פעילה בחגיגה. גם היא מנצלת את העולם השלישי באופן אקטיבי ביותר. קוראים לזה: "שיקולים כלכליים".
הילדים הללו אינם מגורשים כדי לצמצם את כמות העובדים הזרים במדינה, שהרי מדובר בדלת מסתובבת: מגרשים 1,000 ומייבאים 2,000. הילדים הללו מגורשים כדי למנוע זכויות, בדומה ל"פטנט" של פיטורין כל מספר חודשים או להעסקת עובדי קבלן. עובדים מפוחדים וחסרי זכויות הם ממושמעים ועובדים בצורה הטובה ביותר. בעצם אומרים להם: "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת" (מעניין למה לא אומרים את זה לאובמה)... אצלנו גיבורים רק על חלשים. אם לא די בכך שמשק העבודה בישראל מתקרב להיות "שוק עבדים", הרי שמימדי ניצול העובדים הזרים שוברים אפילו את קודי האתיקה של סדום ועמורה.
מכל מקום, מי שחלום חייו זה להיות עבד תאילנדי העובד בחום ובקור מעלות החמה עד צאת הנשמה תמורת פרוטות - הרי הוא מתפרץ לדלת פתוחה. זה כמובן לא רציני. הפתרון הוא הפוך: אכיפת חוקי העבודה. אך זה לא מכבר היה לנו סיפור של פועלים סינים שהתבצרו על מנוף באתר בנייה. כמה לירי: "שלושה סינים עם מנוף גדול, התבצרו על המנוף וזעקו בקול גדול, בא שוטר גירש אותם וזה הכל". אז זהו, שזה לא הכל. אם כל "עושק מורשה" ישלם עשרות אלפי שקלים פיצויים לכל עובד שעשק, המשק יתייצב ותהיה עבודה גם לישראלים וגם לזרים. נכון, זה עשוי להפתיע את הפוליטיקאים שלנו, אבל החוק לא קיים רק כדי להתנכל לחלשים.
יש במדינה מעל מיליון אזרחים נאמנים בני מיעוטים, שכל קשר בינם ובין דמותה היהודית של המדינה מקרי בהחלט. כאשר שר החוץ ניסה לשלול אזרחות ממחבלים קמה זעקה גדולה ומרה והצעד נמנע - המדינה תמשיך להזין ולכלכל את שונאיה שואפי השמדתה. המאבק למען הפיכת המדינה ל"מדינת כל אזרחיה" כנראה גם לא מסכן את צביונה. רק גירוש ילדים ישראלים לחלוטין, שעברית היא שפתם וישראל היא מולדתם ותרבותם - זה מה שיציל את צביונה של המדינה... איך לא מתביישים להעלות טענה כזו ברצינות?
לפני שממהרים לגרש ילדים כדאי להבין מה משמעות הדבר. בכיתה יושבים ילדים, חלק מהם אלימים ויודעים שהמערכת חסרת אונים כלפיהם, חלק מהם משקשקים מפחד שמא יגיע שוטר ויבקש תעודות. אני לא רוצה שכך יהיה במדינה שלי, ואתה?
לסיכום: איש, פרט לכמה עסקנים בעלי עניין, אינו צריך את גירוש הילדים המזעזע הזה. הוא לא יעשה טוב לאף אזרח באופן אישי, גם לא למדינה. הוא לא יקטין את האבטלה, לא ימנע את הבעיה הדמוגרפית, לא יביא שום תועלת. מה קרה לנו? ממתי יהודים מגרשים ילדים? מדוע ילדים צריכים לפחד במדינת היהודים? מן הפוליטיקאים האטומים שלנו הקשובים קשב רב לאינטרסים של בעלי ההון אל לנו לצפות ליותר מדי, אבל אנחנו - הציבור הרחב - מדוע אנו שותקים? אם נשתוק הגירוש המזוויע הזה יתרחש, הסוחרים בבני אדם יגילו וישישו, אך הכתם על מצפוננו לא ימחה לעולם.