נראה שסימפוניית ההפתעה שכתב יוזף היידן במאה ה-18, נכתבה לכבודנו. כמו הזקנות המנומנמות באולם הקונצרטים של וינה, כך אנחנו מתעוררים בבהלה ופתאום – הפתעה!
כך הפתענו ביום כיפור כשהמצרים צלחו את התעלה והסורים זרמו לגולן; הופתענו כשסאדאת הגיע לארץ וחתם איתנו על הסכם שלום; הופתענו כשקרסה השליטה של נוצרי לבנון בארצם בעודנו עמלים לנסח עימם כתב בריתות; הופתענו כשהחיזבאללה התעצם והשתלט על דרום לבנון; הופתענו כמובן כשתוכנית הקרב המאולתרת במלחמת לבנון השנייה לא פעלה ונאלצנו להתקפל עם הזנב בן הרגליים; הופתענו כשהחמאס גבר על הפתח בבחירות לרשות הפלשתינית והשתלט על עזה, כש"לוחמי" הפתח ניגפים ומוצאים להורג בסיטונות; הופתענו מברד הטילים שהחמאס שיגר מעזה למרות שנסוגונו משם תוך פינוי היישובים; הופתענו מתגובת העולם למבצע עופרת יצוקה ומכתב הפלסתר של גולדסטון וכעת - ההפתעה התורנית זו היריקה המתמשכת בפרצופינו שמשוגרת מהטורקים. זן מיוחד של "האדם המופתע" אנחנו. מדוע בעצם אנחנו מופתעים? אחת הסיבות הטובות לכך היא כשאין יכולת לנתח ולהבין תהליכים וכשאין יכולת לצפות תוצאות של מהלכים קדימה.
היריקה הטורקית לא נובעת מגחמה של עבדאללה גול ולא של רג'יפ ארדואן. היא נובעת מתהליכים מתמשכים ומורכבים בחברה ובפוליטיקה הטורקית ומהמעשים והמחדלים שלנו ושל אירופה. ההתייחסות העוינת והבוטה של טורקיה כלפינו בימים אלה הינה תולדה של מספר סיבות ואלו העיקריות שבהן:
א.
מחויבותה של המפלגת האיסלאמית השלטת לקהל בוחריה – בבחירות שהתקיימו ב-22 ליולי 2007 זכתה מפלגת "הצדק והפיתוח", מפלגה שמרנית-איסלאמית בראשות עבדאללה גול בניצחון גורף. גול החל באיטיות אך בהתמדה לנטרל את מוקדי הכוח החילוניים/צבאיים ולקדם מגמות דתיות שמרניות.
ב.
אכזבה מאי-קידום הצטרפותה של טורקיה לשוק האירופי המשותף – מזה למעלה מעשרים שנה פועלת טורקיה בהתמדה לממש את כמיהתה האטא-טורקית להצטרף לאירופה כמדינה מן המניין, שוות זכויות וחובות. טורקיה נתקלת בסחבת מתישה שאינה רואה את סופה. טורקיה עשתה מאמצים כבירים לעמוד בסטנדרטים האירופיים בתחום החברתי והכלכלי. מאמצים אלו, שעמדו בסתירה למגמות ההקצנה הדתיות בחברה הטורקית, גרמו לקשיים פנימיים ולהתנגדות לא מעטה מקרב הציבור הטורקי, ומפלגות האופוזיציה לממשלים השונים, שניסו לקדם את מהלך ההצטרפות,וזה כולל את הממשל הנוכחי שלמרות זיקתו לדת ניסה גם הוא את כוחו לקבלת האשרור האירופי. כאמור, כל המאמץ הרב והמתמשך שהשקיעו הטורקים בעשורים האחרונים, לא הניבו את התוצאה המקווה וגרמו להם תסכול רב.
ג.
התחזקות אירן – אירן, שהולכת ומתהווה כמעצמה מוסלמית עולמית, מוכיחה יכולת עמידה מרשימה מול המערב והאינטרסים שלו. המודל של אירן משפיע על דעת הקהל הטורקית ובמצורף לתסכול מדחייתם על-ידי אירופה – דוחפת את הממשל הטורקי לחיק הכוחות העולים של האיסלאם הפונדמנטליסטי.
ד.
היחלשות ההגמוניה של ארה"ב – אי-יכולתה של ארצות הברית לכפות את רצונה בקוריאה הצפונית ובאירן, הסתבכותה בעירק ובאפגניסטן ומעמדה המעורער באירופה, גורמות לטורקים מחשבה שנייה אם כדאי להטיל את יהבם על ארה"ב הנחלשת.
ה.
כישלון התיווך של הטורקים בחנינו לבין סוריה – הטורקים חשים מושפלים כתוצאה מכישלון זה. הפנייה החפוזה של אהוד אולמרט לטורקים בתום מלחמת לבנון-2 (שרבים רואים בפנייה זו עוד מהלך הישרדות אולמרטי טיפוסי בניסיון לשפר את מעמדו המעורער, תוצאה למלחמה הכושלת), התקבלה בטורקיה כעלבון צורב. משהבינו הטורקים כי נוצלו לצרכים לא ענייניים וזאת סמוך לאירוע הפצצת הכור הסורי (שעל-פי מקורות זרים סייעו לישראל בהיתר מעבר למטוסי התקיפה), מבחינת הטורקים ישראל הגדישה את הסאה.
ו.
מבצע עופרת יצוקה – המסמר האחרון בעיני הטורקים ליחסי האמון עם ישראל. ימים ספורים לאחר ביקורו של אולמרט אצל ארדואן, החל המבצע שבעיני הטורקים חרג מכל פרופורציה והעמידם בעמדת חשוד בשיתוף פעולה שבעצימת עין. ארדואן חש נבגד על-ידי אולמרט.
אם נצרף את מכלול הסיבות והנסיבות ונסקור את התמונה בעיניים טורקיות, נבין שהתוצאה הבלתי נמנעת הינה הינתקותה של טורקיה מהמערב וחבירה לצד שכנגד. וכך, מאוכזבים מהיחס של אירופה ומהתמרונים של ישראל, שופכים הטורקים את כל חמתם עלינו, ובגדול. ובטורקיה כמו בטורקיה, אם כבר שונאים - אז בגדול וללא גבולות רציונאליים, וזה כולל שפיכת קיטונות של רעל מכל במה אפשרית, כולל בערוץ הראשון של הטלוויזיה שלהם.
טורקיה מעבירה אלינו אמירה קשה וחד-משמעית:
לא סומכים עליכם, לא רוצים אתכם, ומוכנים להקריב לשם כך את היכולות האסטרטגיות ואת הסיוע הטכני והמבצעי שהענקתם לנו ביד רחבה.
כאן מכה היידן במצילתיים ואנחנו מתעוררים בתדהמה והנה השתנה העולם.
זהו פספוס אדיר. לנו ולמערב. מעוז מערבי פוטנציאלי באזור אסטרטגי נופל לידי האויב. אירופה בקוצר ראותה דחפה את טורקיה לזרועות האיסלאם הקיצוני ואנחנו בתחמונינו ותמרונינו גורשנו מהעיר בעודנו לועסים ומנסים לבלוע את הדג הרקוב. אני לא אומר שהאשמה כולה שלנו, אבל יכולנו להיות ערים יותר למתרחש, נבונים יותר בשיקול הדעת ורגישים יותר בכבודם של הפרטנרים שלנו. משהו מאוד מהותי וקשה להערכה צריך להתרחש כדי שיחסינו עם טורקיה יחזרו לקדמותם. חבל על כך, חבל מאוד.
