היה צפוי שהמאבק שלנו נגד דוח גולדסטון נדון מראש לכישלון. כל הניסיונות לשכנע לא יצליחו לגבור על הרוב האוטומטי ממנו נהנות המדינות הערביות בכל הפורומים הבינלאומיים. זהו מאבק אבוד מראש. בכדורגל אנו משחקים עשרות שנים אבל התוצאה הסופית זהה, לרעתנו. דור בא ודור הולך, ואנו דורכים במקום בכל האמור בתוצאות.
גם בזירה הבינלאומית דור בא ודור הולך ומצבנו איננו משתפר. כך היה בימי האו"ם שמו"ם של בן-גוריון לפני קרוב ל-60 שנים וכך היה ב-1975 כאשר שגרירינו באו"ם חיים הרצוג קרע באו"ם את החלטת העצרת שהשוותה את הציונות עם גזענות. כל מי שמנסה להוסיף צבע ורוד למציאות אפורה, במקרה הטוב, חולם בהקיץ. יש להכיר במציאות כי גולדסטון וכל מה שהוא מייצג הוא ספחת שיהיה קשה להיפטר ממנה. כל האנרגיה שנשקיע למזער נזקים תהיה לשווא.
אז במקום להתחפר בעמדות הגנה, דוגמת דבריו של ראש הממשלה נתניהו כי אימוץ דוח גולדסטון יפריע להמשך המשא-ומתן עם הפלשתינים (דברים שהם לא יותר ממס שפתיים), הגיע הזמן לצאת למתקפות תכליתיות. זה מה שחסר לנבחרות ישראל בכדורגל לדורותיהן. מה הטעם לדבר אצלנו על הצורך בחקירה פנימית כדי להקהות מעוקצו של דוח גולדסטון כאשר צריך לומר ביושר כי גם בעתיד נפעל במלחמות שייכפו עלינו בכל דרך שתשרת את יעדי הלחימה. הרי איש לא מעלה על דעתו כי בין דפי הפקודות ימצא עותק של עשה ואל תעשה לפי גולדסטון.
ומה הרתיעה להזכיר את המלחמות בהן מעורבות מדינות אחרות, ביניהן ידידותיות, במהלכן הן לא נוהגות בצמחונות כלפי הצד השני. ולא צריך ללכת רחוק: לאחרונה הוציא האיחוד האירופי דוח עב כרס, שאצלנו כלל לא זכה להתייחסות, על מלחמת רוסיה בגאורגיה בקיץ שעבר. הדוח לא מחמיא לשני הצדדים ובמיוחד לרוסים. אבל איש לא מעלה על דעתו להביא את רוסיה לדין בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם. על הפגיעות באוכלוסיה האזרחית באפגניסטן אנו שומעים לעתים קרובות ואיש לא יעמיד לדין את כוחות נאט"ו ובראשם ארה"ב. השבוע פרסמו העירקים לראשונה כי במהלך המלחמה שם נהרגו כ-85 אלף מבני עמם וכ-150 אלף נפצעו. אבל למי איכפת. ואין צורך להרבות מילים על הנעשה באפריקה. האם מישהו בפורומים הבינלאומיים נתן את דעתו כיצד מטפלים בפיראטיות המשתוללת לאורך חופי סומליה משל היינו במאה ה-16 או ה-17?
הדברים נכונים גם בהקשר למשבר שבו נתונים יחסינו עם טורקיה. תמיד הלכנו על ביצים רכות כדי לא להרגיז את הטורקים. לא העזנו להעלות על שפתנו את ההרג שביצעו העותומאנים בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. הקונגרס האמריקני עשה זאת אבל אנו מילאנו פינו מים. איש מאתנו לא העז לומר מילה על המלחמה הבלתי נגמרת שהטורקים מנהלים נגד הכורדים במהלכה הם גם פושטים בעירק.
אהוד אולמרט כראש הממשלה הסכים שארדואן, ראש ממשלת טורקיה, ישמש מתווך בין ישראל לסוריה. כאשר התיווך לא הצליח, ארדואן נעלב והתחיל להשתלח בנו בכל הזדמנות. ואנו שמרנו על פרופיל נמוך. אצלנו לא הצליחו לזהות בזמן אמת כי ארדואן כמוסלמי אדוק איננו יכול להזדהות אתנו יותר מאשר עם סוריה, והעניין הפלשתיני כפי שמובארק לא יתמוך בנו כנגד הפלשתינים גם אם בפועל הוא לא נותן לכך ביטוי במעשים.
טורקיה תחת ארדואן היא פחות או יותר מקרה אבוד מבחינתנו, גם אם הקשרים בין שתי המדינות לא יינתקו. במקום לנסות להבין מה קרה לו לארדואן, טוב יעשו אצלנו אם יראו בו מי שהוא באמת. והוא אוהד את העניין הערבי יותר מאשר אותנו. אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר לרצות אותו משום שזה לא יועיל. הרי לא נבוא בטענות כלפי המלך עבדאללה על הזדהותו עם הפלשתינים כפי שאנו לא עושים עם רבות מהמדינות הנוהגות לגנות אותנו בכל הזדמנות.
בואו נסכים בינינו כי כל עוד הסכסוך עם הפלשתינים לא הסתיים, אין שום סיכוי בעולם שמצבנו בזירה העולמית ישתפר. לעולם לא נצליח לשכנע כי מה שאנו עושים ביהודה ושומרון משרת את האינטרס הפלשתיני. שר החוץ
אביגדור ליברמן יכול לנסוע לקצות עולם, ולאו-דווקא לארה"ב ולאירופה, כשהוא מאמין ומקווה שהוא רוכש ידידים חדשים למדינת-ישראל. לשווא. לצערו ולצערנו, הוא לא ירשום שום דיבידנד לזכותנו. אפילו השיחות בשפה הרוסית עם עמיתיו במוסקבה הן לא יותר מאשר לפרוטוקול.
ישראל נדונה בעידן הנוכחי להתקיים כשמעל ראשה רובצת תמיד עננה כבדה של האשמות, התקפות וגינויים כמעט מכל צד. לפחות נעמוד מולם זקופים ולא שפופים.
