גישה השוללת לחלוטין מממשל נבחר לקבל כל החלטה שיש בה הזזת משפחות, הינה בעייתית. האם נחיל זאת על משפחה שפלשה לשטח, ונמצאת שם מספיק זמן עד שילדיה התרגלו לסביבה?
האם אסור היה כלל לפנות שטחים בנגב ולהעביר את הבדואים שחיו בהם, וכך לא היו קמים כלל שדות התעופה הצבאיים בנגב? שיקולי בטחון המדינה? הכל לא רלוונטי, אמנת האו"ם קודמת.
לגישת המגנים את ה"גירוש" אין כל שיקול, ולו קיומי, הגובר על שיקול טובת הילד...
השאלה היא מה ההבדל, בהיבט טובת הילד, בין שמדינה מחייבת מהגרים לחזור לארצם, לבין שההורים החליטו להגר משיקוליהם?
ולתזכורת, כי שיקול כלכלי אינו ממין העניין, שאם היה, הרי נשללת למדינה כגוף ריבוני הזכות לקבוע מי יבוא בשעריה, ועליה לפתוח את שעריה לכל מהגר, גישה קומוניסטית של כל העולם הינו חברה אחת ללא גבולות, דבר שיגרום להצפת העולם המערבי המפותח עד להשמדתו כחברה כלכלית מובילה. מאות מיליוני מוסלמים רק מחכים לזאת.
נאמר "ברירת המחדל שלנו כאנשים, ובייחוד כיהודים, היא לא לגרש, אך יש סיבות אשר יאלצונו לגרש, גירשנו ערבים, רק לאחרונה גירשנו יהודים, עכשין יש על הפרק גירוש זרים אחרים".
דמגוגיה קלאסית של ערבוב נושאים וכריכת כולם תחת המילה גירוש. ברירת המחדל, האם היא תורה מסיני? מי קבע אותה?
כל "גירוש" היה מסיבות שונות, תחת נסיבות ואילוצים אחרים. ניתן להתווכח על כל דבר בנפרד, אך כריכתם ביחד אינה אלא דמגוגיה.
אינני בעד הגירוש ואינני נגדו, יש לדון בנושא לגופו, ובמנותק מארועים אחרים שמנסים בכוח, תוך שימוש במניפולציות של מילים, לכרוך ביחד. אני כן נגד ניסיון שלילת הלגיטימציה של ממשל נבחר להחליט בנושא.
ולעניין מכבסות מילים, שימוש במילה "גירוש" הינו מניפולציה לשונית שנועדה להעמיד את המחליטים במצב של הצטדקות. חזרה כפייתית על המילה "גירוש" אינה הופכת את המשתמשים בה ליותר מוסריים.
