מגדל בבל העסיק ומעסיק רבות את הדמיון. הוא זכה לתיאורים בציורים ובדגמים, והפך כידוע למטבע לשון שמשמעותו דבר-מה גדול ומורכב, שלא ברור אם יש לו זכות קיום. אך מה בעצם היה חטאם של בני דור הַפַּלָגָה, בוני המגדל, בגינו נענשו בצורה המשפיעה מאז על כל תולדות העולם? מה עשו שלא כשורה, עד שהביא את הקדוש ברוך הוא להפריד בין בני האדם ובכך לזרוע את זרעי המחלוקות, הסכסוכים והמלחמות?
פרופ' נחמה ליבוביץ הקדישה לחטא זה שני מאמרים מאלפים בספרה "עיונים בספר בראשית". בראשון שבהם היא מביאה את דעתו של ר' יצחק עראמה, בעל "עקידת יצחק" ולאחר מכן מרחיבה אותה בלשונה הנהדרת. וכך היא כותבת:
"לא המדיניות ולא חיי החברה, לא הטכניקה ולא המלאכה כשלעצמן רעות היו, לא בהן החטא ולא הן הירידה-הנפילה-הבגידה של נמרוד ושל דור הַפַּלָגָה; גם לא החוכמה האנושית, ולא הכוח ולא הגבורה, אלא הכיוון שבו השתמשו בכוחות אלה, באפשרויות אלה, במתנות יה אלה... אותה ה'לבֵנה' (המלאכותית) אשר הייתה להם ל'אבן' יכלה להיות אמצעי: מחסה ומסתור בפני קור וגשם, בפני אויב, ומקום ללימוד תורה ולעבודת הבורא. החטא הוא לא בעשיית הלבנה, אלא בעשיית בעשיית הלבנה תכלית עליונה".
במאמרה הבא מוסיפה ליבוביץ: "תכלית המעשה הטכני אינה בית עלי אדמות אלא מגדל אשר ראשו בשמים, היכולת הטכנית הופכת מאמצעי לתכלית, מכלי שרת ביד אדם לתכלית אשר אדם משרתהּ". וכך הרי סיפרו לנו חז"ל על בוני המגדל: "אם נפל אדם ומת, לא היו שמים לב אליו. ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחת תחתיה".
ליבוביץ קלעה כאן אל המטרה, וגם הסבירה לנו מדוע מצאה התורה לנכון לספר מעשה זה. שהרי עניינה של התורה הוא בלקחים מוסריים לדורי-דורות, וכאן הלקח בולט וברור. כאשר האדם, בחוכמה אשר נטע בו הבורא, מצליח להתקדם ולגלות ולהמציא - עליו לזכור שאין התקדמותו וגילוייו והמצאותיו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לעשיית הטוב, לעבודת הבורא, ללימוד תורה ולשיפור המידות. וכמה לקח זה נכון לכל דור, ובוודאי לדורנו ולאלו שקדמו לו, המתפארים בכיבוש גבהי השמים ומעמקי הים, בפיענוח סודות גופו של האדם ובהגעה למרחבי היקום.
במצב זה, כמה קל להתגאות ולומר: שליטי העולם אנו, משאביו פרוסים לרגלינו וכל סודותיו גלויים לעינינו. וכמה קצרה הדרך מכאן ועד לשכחת מי שאמר והיה העולם, מי שנתן בליבנו את רצון החיפוש ובמוחנו את היכולת להגשים רצון זה. וכמה קצרה מכאן הדרך להמרת מלך מלכי המלכים באלילים חולפים - והללו הרי רק מחליפים צורה, אך לא משנים את מהותם. בימות קדם היו אלו פסילי עץ ואבן, והיום הם אלילי בשר ודם, אלילי אידיאולוגיות כוזבות, אלילי בצע ותאווה.
על דבריה של ליבוביץ ניתן להוסיף עוד שכבה, או בעצם - להוסיף את היסוד עליו הם ניצבים. פרשת מגדל בבל פותחת במילים "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", ומסתיימת כאמור בהפרדת בני האדם המאבדים את היכולת לתקשר ביניהם, וממילא את היכולת לחיות בצוותא. מכאן עלינו להסיק, כי אם הפירוד הוא העונש - הרי שהאחדות הייתה החטא. אך מדוע? הרי רעיון האחדות זוכה לשבחים רבים, גם בתורה וגם ביתר ספרי התנ"ך. והנה רק דוגמה אחת: בפותחו את דבריו האחרונים לעם ישראל, משבח אותם משה רבינו על כך ש"יחד שבטי ישראל". אם כך מסתיימת התורה, מדוע בתחילתה אנו מוצאים שהאחדות היא חטא?
התשובה נעוצה בשלוש מילים המופיעות בהמשך הסיפור. כך תיארו בוני מגדל בבל את מטרתו של הפרויקט: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ". עיר - בהחלט תופעה חיובית, התכנסות של בני האדם למגורים משותפים, הגנה הדדית, החלפת דעות, סחר ותרבות. מגדל וראשו בשמים - אומנם חז"ל אומנם אומרים שמטרתם הייתה כביכול להילחם נגד ה', אך מפשט הדברים נראה שהמילים "וראשו בשמים" מתארות את גובהו על דרך ההפרזה (כמו הביטוי המודרני "גורד שחקים"). אז מה הייתה מטרתו של המגדל?
כאן נכנסות שלוש המילים הבעייתיות: "ונעשה לנו שם". ננסה לקרוא את הפסוק בלי מילים אלו, ונראה שאין בהקמת המגדל כל פסול: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, פן נפוץ על פני כל הארץ". מקריאה זו עולה, כי המגדל נועד להוות מעין מגדלור, נקודת ציון אליה יוכל לפנות כל תועה על-מנת למצוא את דרכו לביטחון שמעניק היישוב. מבחינה זו, המגדל בהחלט חיובי.
אך מה לעשות, והבונים הוסיפו את המילים המכריעות: "ונעשה לנו שם". למגדל אין מטרה פונקציונלית, אלא כל מטרתו היא לשרת את גאוותם של בוניו. בדומה לשליטים מוכי שיגעון גדלות לאורך הדורות הבאים, כבר בני דור הַפַּלָגָה רצו שיורשיהם יצביעו על מגדל בבל ויגידו: הנה המבנה הגבוה ביותר בעולם, וכך יזכירו מן הסתם גם את מקימיו.
הקמתו של מגדל כזה חייבה אחדות, שכן תארו לעצמכם את ההתנגדויות על עצם הקמת המבנה ואת המריבות על תכנונו ואת הסכסוכים על קבלת נתחים מן העבודה ואת כל המחלוקות היום-יומיות הכרוכות בפרויקט ענק שכזה. האחדות הייתה הדבק שאיפשר את הקמת המגדל, אך ברגע בו הפך המגדל ממְשָרתם של התושבים לכלי לגאוותם - נחרץ דינו.
התנ"ך נותן לנו דוגמה הפוכה, כיצד כן ניתן להקים מבנה מונומנטלי המיועד לדורות. לאחר כיבוש הארץ וחלוקה בימי יהושע בן נון, שבו בני ראובן וגד וחצי שבט מנשה לאחוזותיהם בעברו המזרחי של הירדן. בדרכם, הם הקימו על גדת הנהר "מזבח גדול למראה" והסבירו, שמטרתם היא להזכיר ליושבי ארץ ישראל, כי גם אלו המתגוררים מצידו השני של הירדן - אחיהם הם. המטרה הייתה חיובית, לא היה בה שמץ של גאווה אישית, והמבנה הוקם בצורת מזבח המשמש לעבודת ה'.
הגאווה היא מהמידות השנואות ביותר על הקדוש ברוך הוא. חז"ל קבעו, שכביכול אין ה' יכול לשכון במקום אחד עם המתגאה. שהרי המתגאה שוכח את מקומו בעולם, שוכח את מי שבראוֹ ומי שניצב מעליו. כאשר האחדות הרצויה בעיני הבורא מובילה לגאווה השנואה עליו, אין ברירה אלא לגדוע את אותה אחדות. כמו המגדל, גם האחדות אינה יכולה להיות מטרה, אלא אמצעי לאהבת איש את רעהו ולשלום בין הבריות - שהם עצמם אמצעי לעבודת הבורא. אך אם האחדות משרתת את מידת הגאווה, אין לה קיום.
