מכאן נתקדם, ונעסוק בהפיכתן של שמות נשיים לשמות משפחה. אנו מכירים בכל השפות את קיצורי "יחס השייכות". וכך המשפט האנגלי בן שש המילים The son of John is Tom, מתקצר באמצעות יחס השייכות לארבע מלים: John’s son is Tom. כלומר, התוספת של ‘s מבטאת את יחסת השייכות (Genitivus בלטינית). בדומה לכך, אנו מוצאים שתוספת של '
ס לשמות ביידיש, מייצגת את אותו יחס השייכות כמו באנגלית: וכך,
שָׂרֶה'ס או
שָׂרְקֶה'ס = הוא הבן או הבעל
של שרה. ממונח זה נגזר אח"כ שם המשפחה: "שַׂרְקֶס", "סִירְקִיס", "סִירְקִין" ועוד. כך אנו מוצאים את אחד מעמודי התווך של הפסיקה ההלכתית, הרב יואל למשפחת יפה (1640-1561), הנקרא היום בפי כל ר' יואל סִירְקִיס (או הב"ח, על שם ספרו ה"בית חדש). הבן יואל יפה, מסתבר, התייתם מאביו, וְשָׂרְקֶ'ה אמו גידלה וחינכה אותו לבדה. כאות תודה והכרה שינה ר' יואל את שם משפחתו ונקרא, מאז, ר' יואל סִירְקִיס.
אלא שהיהודים לא חיו בהמוניהם - בסוף המאה הי"ח ובראשית המאה הי"ט, עת נאלצו לאמץ שמות משפחה - בתוך חברות אנגלו-סכסיות, ואם כן כיצד חדר יחס השייכות 'ס לשפת היידיש?
כאשר אנו בוחנים את עץ המשפחה של השפות ההודו-אירופאיות, ניתן לראות בבירור שהענף "
הגרמני" של שפות אלו מתפצל לשני ענפים: "גרמנית גבוהה", המתפצלת אח"כ ל"גרמנית" ול"יידיש", ו"גרמנית נמוכה", שהניבה בין היתר את ענפי ה"אנגלית האנגלו-סכסית", "אנגלית ימי הביניים" וה"אנגלית המודרנית". בגלל קרבתה "המשפחתית" של היידיש אל הגרמנית, ומאחר שהמוני בית ישראל חיו במאות הללו בתוך מדינות שבהן שלטו השפה והתרבות הגרמנית, ניתן לשער שהשימוש של "יחס השייכות" ביידיש באמצעות תוספת של
'ס לשם נובע מהמקור הגרמני. ואכן, גם בגרמנית נמצא השימוש של יחסת השייכות ע"י תוספת של
S, ומכאן שזהו המקור לשימוש הבלתי רגיל והבלתי מוכר הזה בשפה העברית.
דוגמה נודעת נוספת לשימוש כזה אנו מוצאים בשמו של החכם הנודע שמואל אליעזר בן יהודה הלוי (1631-1555), שחי בטיקטין, פוזנא, לובלין, אוסטרהא ועוד. הרב שמואל אליעזר היה אף הוא מחברה של ספרות תורנית-מחקרית מעמיקה, והוסיף לשמו, מתוך הכרת תודה עמוקה, את שמה של אֵיְידְל חותנתו העשירה, אשר תמכה בכספיה להחזקת ישיבתו הגדולה והחשובה כל ימי חייה. וכך, מאז הוספת שמה הוא ידוע בעולם התורני כ"מַהַרְשָ"א". כלומר: "מורנו הרב שְׁמוּאֵל אֵיְידְלְס" כעת נתחקה אחר גלגולי השמות הנשיים בהתפתחם לשמות משפחה מכובדים.
הסיומות המקובלות של שמות משפחה הן תוצר של השפה, המחוז והמדינה שבה חיו המשפחות. במחקר שערך אלכסנדר ביידר על סיומות של שמות משפחה במספר מחוזות ברוסיה, הוא מצא את הסיומות הבאות:
zohn - son = "גְלִיקְסוֹן” (הבן של גְלִיקְל = מזל);
s = "מָרְגוֹלִיס” (הבן של מרגלית);
man = אֶסְטֶרְמָן (הבעל של אסתר);
kind = שׁוּלְקִינְד (הבן של שולמית);
in = מֶנוּחִין (הבן של מנוחה);
ovich - evich = חָייְקֶבִיץ' ( של חיה - חַיְיקֶ'ה). ואולם שלושה רבעים מכל שמות המשפחה השתמשו רק בסיומות
s , או
in.
כך הפך מספר רב של שמות נשיים וכינויי חיבה לשמות משפחה, וביניהם: "חוה": כינויי חיבה = חָווָלֶ'ה, חַבְקֶ'ה - הופך לשמות המשפחה: "חָבֶלֶס" "חַבְקִין"; "אדלהייד": אדלה, אדל = אֵיידְל - אִידֶלְמָן, אִידֶלְסוֹן; "אהובה": = לוּבָּה, לִיבָּה, לִיבְשֶע, לִיפְשֶע - לִיבְּלִיך, לִיפְשִיץ; "אליזבט": איזבלה = בֶּלָה, בֵּייְלֶה - בֵּיילִין, בֵּיילִינְסוֹן; "אסתר": = אֶטָה - אֶטְקִין; "ברוניה": = בְּרַיְינֶה, בְּרַיְינְדְל - בְּרַייְנִין; "בת- שבע": = בַּסְשֶבֶע, בַּאשֶע - בָּשֶבִיס, בּוֹשְבִיץ; "בתיה": = בַּסְיָה - בַּסִין, בַּטְקִין, פַּטְקִין; "דבורה": - דְבוֹרְקִין; "זהבה": = זְלָטֶה - זְלוֹטְנִיק; "חיה": = חַיְיקֶ'ה, וִיטָא - חַיוּת, חַיְיקִין, וִיטָאל; "חנה": = חַנְקָ'ה - חַנְקִין; "טובה": = גִיטְל, דוֹבְּרֶה - גִיטְלִין, דוֹבְּרִינִין; "יפה": = שַיְינֶע, שֵיְינְדְל - שֵיינְקִין, שַיְינֶרְמָן; "מרים": = מִירָלֶ'ה, מִירְל - מִירְלְס, מֶרְלִין; "פנינה": = פֶּערְל - פֶּרְלוֹב; "פְרוּמֶט": = פְרִימֶט, פְרוּמֶה - פְרוּמְקִין; "רחל": = רוֹחָלֶ'ה, רוֹחְקֶ'ה - רוֹחְלְס, רוֹכְלִין, רוֹחְקִין; "שושנה": = רוֹזָה, רוֹזָ'ה, בְּלוּמָה - רוֹזִינְקוֹבִיץ', רוֹזֶן, רוֹזְלִין, בְּלוּם; "שמחה": = שִׂימָה, פְרַיְידֶע - סִימְקִין, פְרַדְקִין; "שרה": = שַׂרְקֶ'ה, שׂוֹרֶה - סוּרְקִיס, סוֹרוֹצְקִין; "תקוה": = שְׁפְּרִינְצֶה - שְׁפְּרִינְצָק; "תמר": = תוֹמָרְקִין;
ואחרונים חביבים: "רבקה": = רִיבְצֶ'ה, רִיבְקָלֶ'ה, רִיבָלֶ'ה, רִיבְל - רִיבְקִיס, רִיבְקִין, רִיבְקִינְד ו...
רִיבְלִין, שם משפחה המופיע בגרמניה כבר במאה השלוש-עשרה.
הנה כי כן, מסתבר שבניגוד לעמדה המקובלת שהאישה הייתה במעמד נחות ביותר במשפחה היהודית, מסתבר שהרעיה, ואפילו החותנת (!), היו פעמים רבות דמויות כה מרכזיות בחייה של המשפחה עד כי שמן הפרטי מיוצג, מונצח ומתנוסס בגאון בשם המשפחה, המאפיין העיקרי והמבחין ביותר בין משפחה אחת לרעותה. ומכאן- כי חשיבותה וכבודה רב...
