שתי האינתיפאדות קידמו את ההתנחלות היהודית ביו"ש בצעדי ענק. כל גזירה נגד התרחבות ההתיישבות היהודית גרמה לפרץ של בנייה. האיסור האמריקני על הקמת יישובים חדשים הוליד את תנועת המאחזים והגבעות, שגרמה להתפרסות ההתיישבות היהודית במרחב. וכשם שהאמריקנים והשמאלנים הישראלים אינם מבינים את הנפש הערבית, גם התגובה היהודית מפתיעה אותם שוב ושוב.
וגם זה. את האינתיפאדה השנייה פוצץ עלינו ערפאת אחרי קמפ דייוויד, מפני שקלינטון וברק לחצו אותו לקיר: הנה היהודים נותנים לך את הכל, רק תחתום ויש לך מדינה! כדי להיחלץ מן הלחץ הזה, הוא חולל את המלחמה שאותה הכין מראש, והביקור של שרון בהר הבית שימש לו רק כתירוץ. יוצא, שאלמלא היוזמה השמאלנית לרוץ לקמפ דייוויד ולהציע לערפאת את הכל - האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת הדמים, לא הייתה פורצת. שלום כוזב הביא מלחמה.
או קחו את מה שקרוי "הינתקות". איזה קול רינה וישועה עלה מאוהלי רשעי "מחנה השלום"! נהרסו ההתנחלויות השנואות, הקיץ הקץ על הכיבוש! ולא שיערו את מה שהיה כל-כך צפוי - שהנסיגה הזאת תיתפס על-ידי הערבים כניצחון הטרור, תגרום לתפיסת השלטון על-ידי החמאס ולמתקפת טילים שתגיע עד באר שבע ויבנה. המכה שספגה כאן הזיית השלום הייתה כפולה: הומלכו הכי קיצונים במחנה הערבי ונפגע מי שנחשב ה"פרטנר" לשלום. חמור מזה - הומחש לישראלי הממוצע, זה שאינו לא בשמאל ולא בימין, ש"השלום" מביא רק חמאס וקסאמים. וכשם ששלום-אוסלו, חלומו הרטוב של פרס בדבר "מזרח תיכון חדש", כרה את קברותיהם של 1,500 נפשות, כך תעתועי ההינתקות של שרון הביאו את מלחמת "עופרת יצוקה", והוכיחו שוב את הכלל, שיוזמה של השמאל מוכיחה את צידקת הימין.
גם לאמריקנים זה קורה. קונדוליזה רייס אילצה אותנו לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות הפלשתיניות, ובכך גרמה במו ידיה לניצחון החמאס. והואיל וברצועה כבר לא היו צה"ל ומתנחלים, נכנס החמאס לתוך הוואקום ויש היום שתי 'פלסטינות' ואף לא מדינה פלשתינית אחת. גם שרת החוץ האמריקנית השיגה את ההפך ממה שזממה.
וכדאי להתבונן גם במלחמת לבנון השנייה, שנוהלה לפי האידיאולוגיה של "שלום עכשיו": חששו לדרוך על האדמה, תפסו כפר ויצאו ממנו, פן יחשדו בהם, חס וחלילה, ב"כיבוש". לחמו בכפפות משי, שלא ייראו כ"כוחניים". לא נגעו במסגדים, בבתי ספר, במרפאות, גם כשירו משם או החביאו נשק. "צבא השלום לישראל" עשה שם צחוק מעצמו עם דוקטרינות חדשות כמו "צריבה בתודעה" ושאר בב'לת. התוצאה הייתה קשה. חיזבאללה נראה כמנצח, ולא חשוב כמה אבידות היו לו באמת. העולם הציני לא העריך את האיפוק של צה"ל וקרננו בעולם, ובעיקר בקרב אויבינו הערבים, ירדה. חמור מזה, צה"ל מצא את עצמו משודרג כלפי מטה גם בעיני בני עמו. קציני-השלום האופנתיים גילו לפתע שהעם אינו מעריך את הליברליות השמאלנית, בה הם ניהלו את המלחמה, ופשוט בז להם.
לכן, כשהתוצאות המבישות האלה עודדו את החמאס לעשות בדרום את אשר חיזבאללה עשה בצפון, טבעי הדבר, שהמדינאים וצה"ל, פגועים על-ידי דוח וינוגרד, ששו להזדמנות להוכיח את עצמם במעין "מועד ב'. מבחינה זו הייתה "עופרת יצוקה" תולדה ישירה של מלחמת לבנון השנייה - גם מצד ישראל. ניהולה התבוסני, ברוח בית מדרשו של השמאל, גרם לכך שמלחמת 'עופרת יצוקה' נוהלה בצבאיות בלתי מתפשרת - עם מקסימום התחשבות בחיי החיילים שלנו, גם על חשבון סיכון אזרחי האויב, כפי שכל עם נורמלי נוהג במלחמה. אולי אפילו ניתן דגש יתר להראות, שצה"ל מסוגל גם להכאיב ואינו עוד נושא לשחוק, וזאת בתגובה וכפיצוי על הביזיון בצפון. התוצאה: דוח גולדסטון