על-רקע המהומות שהקימה התנועה האיסלאמית בירושלים בחג הסוכות האחרון, התעוררה שוב בתקשורת הישראלית השאלה למי שייכת העיר. עצם העלאת השאלה בתקשורת של מדינת ישראל כבר מעידה על בעיה: לאנשי תקשורת המופקדים על חלק ממקורות הידע שלנו (ואשר לשם כך אנו מממנים את משכורותיהם) יש ספקות בדבר שייכותה של העיר.
במסגרת העיסוק בשאלה זו התבקשתי בשלוש הזדמנויות - פעמיים ברשת ב' ופעם בקול ישראל בערבית - להתמודד בשידור חי עם שיח' כמאל ח'טיב, סגן ראש הפלג הצפוני, הרדיקלי, של התנועה האיסלאמית. בוויכוחים הללו טענתי שעם ישראל היה בירושלים כבר לפני כשלושת אלפי שנים, שני בתי מקדש יהודיים היו בה והעיר הייתה בירת היהודים הרבה לפני שהארץ נכבשה בידי שבטי המוסלמים בשנות ה-30' של המאה השביעית, כלומר לפני פחות מ-1,400 שנה. אלה עובדות היסטוריות, המתבססות על חומר כתוב שלנו, ועל ספרי עמי קדם, יוונים ורומאים. גם כתובות קיר במצרים העתיקה וכתובות חרס בבבל העתיקה, מחזקות את הכתוב בתנ"ך בדבר מרכזיות ירושלים בתולדות העם היהודי, שלא לדבר על הממצאים הארכיאולוגיים, שאדמת ארץ ישראל, וירושלים במיוחד, מלאה בהם, שמחזקים את הכתוב בספרי ההיסטוריה.
אלא שבוויכוחים ברדיו עם שיח' ח'טיב עלתה "עובדה" חשובה מאוד, שעליה הוא ביסס את זכות הערבים על הארץ: הפלשתינים הם בני בניהם של הכנענים בכלל ושל היבוסים בפרט, כלומר הם היו בני ירושלים (יבוס) עוד לפני שהעברי הראשון - אברהם אבינו - הגיע לארץ וקיבל אותה על-פי ההבטחה. על-פי ח'טיב, מלכיצדק מלך שלם המוזכר בספר בראשית היה בעצם ערבי פלשתיני, אבי אבות הפלשתינים החיים כיום בארצנו. על-פי גרסה פלשתינית זו של ההיסטוריה, העברים או היהודים באו אחרי הפלשתינים - תושביה המקוריים של הארץ, שנשארו בה תחת השם "שומרונים". גרסה זו אינה נתמכת בשום ספר היסטוריה רציני, אינה מופיעה בשום ספר שיצא לאור לפני יותר מ-50 שנה, וכולה המצאה "חדשה מקרוב באה", שמטרתה להשמיט את הקרקע מתחת לטענות היהודים בדבר בעלותם ההיסטורית על הארץ.
הנרטיב הפלשתיני המודרני הזה מתעלם מכמה עובדות יסוד: האחת - הלשון הערבית במקורה אינה כנענית, אלא לשון המדבר שכיום נמצא בריבונות סעודיה. הערבית התפשטה ברחבי המזרח התיכון רק במאה השביעית, כשיצאו שבטי הבדווים למסעות כיבוש, שוד וביזה. הבדווים בארץ עדיין מדברים בניב קרוב מאוד לערבית של חצי האי הערבי. והרי עד המאה השביעית שלטה במרחב הזה הלשון הארמית.
כיצד ומתי אפוא הגיעו לכאן "כנענים" דוברי ערבית?
עובדה נוספת היא, שרבים מהערבים החיים כיום ממערב לירדן נושאים שמות כמו אלמצרי, אלעראקי, אלטראבלסי (מטריפולי שבלבנון), אלחוראני (מדרום סוריה), חלבּי (מהעיר חלבּ שבצפון סוריה), אלצוראני (מהעיר צור), אלצידאוי (מהעיר צידון), אלזרקאוי (מהעיר זרקא שבירדן) ושמות רבים אחרים, המעידים כי נושאיהם הגיעו ממקומות רבים שסביב ארץ ישראל. האם גם הם "כנענים" או שמא "יבוסים"?
כמו-כן, אין שום ספר המעיד כי בארץ הזו ישבו כנענים מאז בניית בית המקדש השני במאה השישית לפני הספירה - וזאת לעומת שומרונים (כותים בלשון חז"ל), אשר הובאו לכאן מעירק על-ידי סנחריב, שהגלה כנראה את יושבי הארץ הכנענים.
אלא שהעובדות ההיסטוריות אינן מפריעות לפלשתינים להמציא כיום היסטוריה חדשה, מלאכותית, שנועדה רק כדי לסתור את טענות היהודים על חזקתם בארץ אבותיהם. ל"היסטוריה" זו מוסיפים אנשי התנועה האיסלאמית נופך נוסף: לדברי שיח' ח'טיב (אשר שודרו ברשת ב'), מסגד אל-אקצה שבירושלים נבנה 40 שנה אחרי המסגד במכה, אשר נבנה עם בריאת העולם. הסיפור הפנטסטי הזה סותר את ההיסטוריה האיסלאמית, שעל פיה המוסלמים בנו את אל-אקצה בסוף המאה השביעית, בפקודת ח'ליפי בית אומיה ששלטו בדמשק, אשר ביקשו להם מקום אלטרנטיבי לחג', לאחר שבשנת 682 פרצה מרידה במכה, אשר מנעה מתושבי סוריה לעלות אליה לחג'. גם בעניין זה הנרטיב האיסלאמי מתעלם מן ההיסטוריה הכתובה שלו עצמו.
טענה נוספת שהעלה שיח' כמאל ח'טיב היא, שהמוסלמים מכבדים מאוד את שלמה המלך שבנה את בית המקדש, והוא בעיניהם, כמו גם דוד אביו, בדרגת נביא. מעניין שנרטיב מקביל מקובל במקומות נוספים במזרח התיכון. במצרים יש מצרים רבים שכבר יותר ממאה שנה רואים את שרידי הקברים הנחפרים ונחשפים בעמק הנילוס, מתרפקים על זכר מצרים העתיקה וטוענים שהם צאצאי הפרעונים.
בעירק אנשים רבים משוכנעים שהם צאצאי הבבלים הקדמונים, ובצבא סדאם חוסיין הייתה דיביזיה בשם חמורבּי, כשמו של אחד ממלכי בבל הגדולים, שמלך במאה ה-18 לפני הספירה. המרונים בלבנון טוענים שהם בני בניהם של הפיניקים, והסורים - שהם צאצאי האשורים והארמים הקדמונים.
וכך, נראה כי לאחר ששבטי הבדווים פרצו מהחיג'אז, כבשו את הגיאוגרפיה של המזרח התיכון במאה השביעית לספירה והשליטו את לשונם, הם כבשו גם את ההיסטוריה של הארצות הללו, וניכסו אותה לעצמם. הם כבר לא בניהם של בדווים שחיו במדבר, אלא בני תרבויות הקדם, החיים על אדמתם כבר אלפי שנים. כיוון שהערבים מתקשים כיום להתמודד עם ההיסטוריה היהודית המתועדת בכל ספרי ההיסטוריה שבעולם הנאור, הם המציאו לעצמם קשר עם ההיסטוריה שקדמה ליהודים. וכיוון שהמוסלמים מודעים לצעירותה של הדת האיסלאמית לעומת היהדות והנצרות, בטענתם כי דמויות תנ"כיות כמו שלמה המלך היו בעצם נביאים איסלאמיים, הם "מקדימים" את האיסלאם לדתות שקדמו לו; גם העובדה שהבדווי בעיני הערבים הוא נחות ופרימיטיבי תורמת להעדפתם כיום להיות מזוהים עם תרבות העמים הקדמונים, ערש תרבות העולם, ולא כצאצאי תרבותם המקורית - הבדווית.
באמצעות ניכוס ההיסטוריה של עמים אחרים, בונים הפלשתינים את התודעה הפלשתינית המודרנית, כדי להיאבק ביהודים לא רק על ההיסטוריה, אלא גם על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, שכן אם ההיסטוריה של הארץ היא שלהם, אזי גם עתידה הגיאוגרפי שייך להם.
אמנם אין זה מתפקידה של מערכת החינוך במדינת ישראל להפוך את תושביה הערבים לציונים או את היהודים כולם למקיימי מצוות כהלכתן, אך נראה כי טוב תעשה אם תחזק את הוראת תולדות ישראל וארץ ישראל לעומת הוראת תולדות אירופה. שהרי הבעיה שלנו אינה הערבים שהמציאו היסטוריה, אלא היהודים ששכחו אותה (וזאת לא מעט "בזכות" חוגים שטרחו להשכיח אותה באמצעות שרי החינוך שכיהנו מטעמם).
ההיסטוריה מלמדת כי עַם שתודעתו מתחזקת ישרוד לאורך ימים ושנים, ועם שתודעתו נחלשת - ייעלם. תוצאותיה הגלויות לעין של מערכת החינוך הישראלית מוכיחות, שמשהו בסיסי מאוד היה ועודנו חסר בה. הפירות של המיליארדים המושקעים בה מעידים, כי עליה לעבור טלטלה עזה, כדי שתוכל להצדיק את תוארה. בשלב הזה היא לכל היותר "מערכת להפקת ציונים במקצועות לא ציוניים לתלמידים לא מצויינים".
