על אלבום התמונות הלבן מוצמדת מדבקה: "טקס חתימת הסכם השלום ישראל - ירדן אוק' 1994". בפנים דפי צילומים של אחד האירועים ההיסטוריים הגדולים ביותר בתולדות ישראל והמזרח התיכון - הטקס המרשים, הבלתי נשכח, שנערך במעבר ערבה לפני 15 שנה בדיוק. ההזמנה שהגיעה אלי ממשרד ראש הממשלה ("הזמנה ליחיד 0814"), הייתה חתומה על-ידי "הוד מלכותו, המלך חוסיין ה-1, הממלכה הירדנית ההאשמית" ו"יצחק רבין, ראש הממשלה, מדינת ישראל".
המצלמה לא חדלה מלצלם את מהלך הטקס, את משתתפיו, את המנהיגים, את הדגלים, את הבלונים שהופרחו במאותיהם לאווויר, את התזמורות ואת הצדעת חיילי צה"ל וחיילי הלגיון אלה לאלה. התמונה המרגשת ביותר אולי שנצודה בעדשת מצלמתי, מראה את המלך חוסין מנשק את רעייתו הגבוהה ממנו, המלכה נור היפהפיה, כאשר משני צידיהם עומדים יצחק ולאה רבין.
הנה כי כן - כך חשבנו - נסגר מעגל המלחמות בין מדינת ישראל לבין ממלכת ירדן, בחוזה שלום שנחתם במעמד הנשיא האמריקני קלינטון ושר החוץ הרוסי, 27 שנה לאחר שהצטרף המלך אל מצרים וסוריה במיתקפה על ישראל שבגבולות 1967. הטעות הקשה עלתה לו באובדן הגדה המערבית.
15 שנה מחזיק מעמד ההסכם, שהפריח פרץ של אופטימיות לחלל המזה"ת. שלום תמורת שלום, בלא שנמסרו במסגרתו טריטוריות משמעותיות. 15 שנה שבמהלכן נרצח יצחק רבין, הלך לעולמו המלך חוסיין ונמשכה ההתכתשות הקשה, מלווה באלימות קשה, באלפי קרבנות, על הטריטוריה שבין ישראל לירדן - יו"ש ומזרח ירושלים.
עד ל-1967 ממלכת ירדן לא ויתרה על שלטונה הקשוח ביו"ש, ולא חלמה על מתן עצמאות לפלשתינים. מעולם לא הכירה בעם פלשתיני או באירגון ששמו פת"ח, שנוסד כבר ב-1964. יתר על כן, עד למלחמת ששת הימים, לצד דיכוי ללא רחם של הפלשתינים תושבי הגדה המערבית, חזר המלך ההאשמי והתלהם לא פעם כלפי ישראל תוך שהוא קורא לשחרר את יפו ורמלה, חיפה ואשקלון.
היישות הפלשתינית נולדה אך ורק לאחר שישראל הייתה לריבון הצבאי בשטח, כתוצאה מתבוסת צבא הלגיון. גם כיום ירדן עויינת את רעיון העצמאות הפלשתינית אולי אף יותר מישראל. היא מסכנת אותה. כמלוכה שדופה המהלכת בין הטיפות, השומרת בדרכה שלה על צביונה האשמי, אף כי כ-70 אחוז מאוכלוסיה הינם ממוצא פלשתיני, הרי מאז עלותו לשלטון של המלך עבדאללה השני היא משלמת מס-שפתיים לרעיון המדינה הפלשתינית, ומפריחה ביטויים של ביזוי, העלבה, התנשאות, כלפי שכנתה ממערב - ישראל.
השלום עם ממלכת ירדן איננו בסכנה של ממש. עדיין לא. אבל ממנו, כמו גם מהסכם השלום הראשון, והחשוב יותר, בן 31 שנה, זה שנחתם בין ישראל ומצרים, אפשר ללא ספק להקיש לגבי המשמעות של ויתורים שישראל עלולה לעשות בעתיד למען הרחבת מעגל השלום עם שכנותיה, ובאיזו מידה מדובר על הימור מסוכן ואם המחיר כדאי.
בין ישראל לבין מצרים וירדן שורר שלום קר, שלום שאין כל תועלת מעשית ממנו. יתרונו הוא אחד - אין (נכון לעכשיו) מצב מלחמה בין ישראל למצרים, אין מצב מלחמה בין ישראל לירדן.
אכן, אין מצב של הידרדרות קרובה לסיבוב מלחמתי עם שתי מדינות אלה. אין זה מונע מהן לנהל בימים אלה מלחמת חורמה מילולית נגד ישראל, הן ברמה הפורמלית - בנזיפות הפומביות של ראשיהן במנהיגי ישראל ובחרם הלכה-למעשה שמוטל על שגרירינו בעמאן ובקאהיר, והן ברמה העממית - בפירסומים אנטי-ישראלים ואנטישמיים בתקשורת, באיגודים המקצועיים, בחוגי האינטלקטואליים - סופרים, עיתונאים, אמנים - ובהפגנות הרחוב.
מצרים וירדן, מדינות השלום הקפוא, מרשות לעצמן - בגיבוי שאר מדינות ערב שעדיין שומרות טינה כלפיהן על ההסכמים עם היישות הציונית - לדבר בפטרונות גובלת בשנאה כלפי ישראל וכלפי ראש ממשלתה. הן "טסט-קייז" לגבי משמעותו של הסכם שלום שנחתם תוך כדי ויתורים כואבים עם מדינה ערבית, לגבי מידת הסיכונים שאנו נוטלים בהליכתנו לתהליך שלום ולהסכם בעתיד.
שני מקרי-ניסיון אלה אינם מעודדים, בוודאי לא בימים אלה שבהם הוחרפו ההתבטאויות הן ברמה המימשלית והן ברמה העממית. המלך עבדאללה משלם מס-שפתיים לפלשתינים, נוזף חזור ונזוף בישראל, בידיעה כי לא תשיב לו מנה מילולית אחת אפיים. כך גם הנשיא המצרי מובארק, שמרשה לכלי תקשורת בולטים בארצו, לפרסם קריקטורות אנטישמיות גסות ולקרוא לחרם על ישראל ועל כל מי שמקיים מגע עימה.
שתיהן, מצרים וירדן, אינן מכירות בזכות ישראל לירושלים השלמה, מפיצות שקרים, מסיתות את העולם המוסלמי כולו, וכמובן - תומכות בדוח גולדסטון השיקרי, יחד עם כל מדינות האיסלאם, הידועות במידת ההומאניטריות שלהן.
אם כך הוא המצב ביחסינו עם שתי "מדינות השלום", מה כי נלין על סוריה, המוסיפה - לצד הבעת "כמיהה" למו"מ באוזניים אירופאיות וטורקיות - לאיים על ישראל במלחמה ובמאבק מזויין שמא לא נסכים מראש לכל מה שזו דורשת מאיתנו? על איזה מו"מ מדברת דמשק, כאשר היא עומדת על כך שקודם לפתיחתו תתחייב ישראל על המתן, דהיינו על נסיגה התאבדותית מכל רמת הגולן?
ומה כי נלך להתדיינות כלשהי עם הרשות הפלשתינית, שראשיה ודובריה מכל הפלגים מדברים בשפה אחת כנגד ישראל וממשלתה הנוכחית, כאילו הם המעצמה האזורית וישראל אינה אלה אסקופה נדרסת בידיהם ובפיהם של שליטי עזה ורמאללה?
לכאורה, כל מה שהם דורשים מאיתנו הוא "רק" נסיגה מיו"ש לקווי 67, פירוק ההתנחלויות, חלוקת ירושלים ויישוב עשרות אלפי פליטים בתחומי ישראל. למעשה חלומם מרחיק לכת מכך. כפי שאמר בגלוי חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של "חמאס", לפני כמה ימים: "פלשתין היא ארץ כבושה, שעל הישראלים לצאת ממנה. פלשתין מן המזרח עד הים, מצפון עד דרום - היא ארץ פלשתינית-ערבית, שצריכה לחזור אל אנשיה".
יש לבחון אפוא בזכוכית מגדלת כל אפשרות למו"מ רציני, אמיתי, ללא תנאים מוקדמים, תוך הצבת דרישות ברורות לצד השני, תוך נכונות לפשרות הדדיות, ועם זאת להביא בחשבון התבטאויות רוויות השנאה של משעל, נסראללה, אבו-מאזן, דחלאן, אסד ודומיהם, ובעיקר את הניסיון המר עם מדינות השלום-כביכול, מצרים וירדן.
למודת מלחמות ושלום, על ממשלת נתניהו לכלכל צעדיה המדיניים בשום-שכל, להחליט אם להיכנס למו"מ עם הפלשתינים או עם הסורים מתוך ראיית העתיד והכרת המנטאליות הערבית, השנאה הבסיסית של האיסלאם לישראל ולעם היהודי, ומתוך ניתוח מושכל של תוצאות ההסכמים החתומים עם שכנותינו מדרום וממזרח.
אכן, נעים מאוד להיזכר בטקס ההיסטורי, שהתקיים לפני 15 שנה בגבול ירדן-ישראל, שבו הופרחו לאוויר הערבה הלוהטת בלוני השלום במאותיהם, אבל אין להתעלם משבריריותו של ההסכם המבשם, כמו גם משבריריות ההסכם שנחתם קודם לכן על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון. מתיחת החבל על-ידי השליטים עבדאללה ומובארק עלולה לפוצץ בלוני השלום.
