שקרים לבנים בכלי תקשורת

האמת שונה בתכלית. נאמן לא התפטר מיוזמתו. נקודה. החתום-מעלה יכול להעיד על כך אישית, מכיוון שאני העיתונאי/העותר שהגיש את העתירה לבית המשפט העליון, עתירה שהובילה להתפוטרותו של נאמן. כדי לעשות מעט סדר בדברים, הביא את מקצת העובדות:

1) עיתוי הגשת העתירה - העתירה הוגשה ביוני 1996, יום לפני השבעת הממשלה הראשונה של בנימין נתניהו. העתירה כללה האשמת נאמן בשמונה (8) פרשות חמורות ביותר, בהן יוחסו לו עבירות פליליות חמורות, לרבות: תרמית כלפי בית המשפט וסחיטה בפרשת כוכב השומרון; עריכת בוררות פיקטיבית והטעיית בית המשפט המחוזי בירושלים; השתתפות בעריכת חוזים בלתי חוקיים בפרשת החוזים המפוצלים וכו'. הפרשה השמינית הייתה ה'רכה' שבהן, ולמען האמת היא הוספה על-ידי לעתירה ממש ברגע האחרון. היא נגעה לפרשת דרעי. עיקרה: עדותו של אחד, מרטין בראון, לפיה נאמן הדריכו/הדיחו שלא לומר אמת בעדותו בפרשת דרעי; 2) ההכוונה מצד דורנר - השופטת דליה דורנר היא שקיבלה לידיה את העתירה, כשופט תורן, והיא שהוציאה את הצו שהורה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, להשיב לעתירה ובמיוחד לפרשה השמינית שהוצגה בעתירה. הזמן שנקבע לדיון: יום למחרת הגשת העתירה, ושעות ספורות לפני השבעת הממשלה. דורנר היא שכיוונה ראשונה לנושא מרטין בראון-דרעי, והיא שגררה את בן-יאיר להתמקד בפרשה זו בדיוק, במקום להתייחס כדבעי לכל הפרשות שהוצגו; 3) בדיקה משטרתית - יום למחרת, הודיע היועץ המשפטי לממשלה על החלטתו להורות על בדיקה משטרתית של פרשת מרטין בראון. מכל יתר הפרשות התעלם בן-יאיר, וסירב לבדוק ו/או לחקור, וכך הודיע לבית המשפט; 4) ההסכמה מצד השופטים - הדיון בבית המשפט העליון התקיים בהרכב שלושה שופטים. בראשם עמד השופט גבריאל בך. דרשתי באותו מעמד - ולאור הודעת היועמ"ש - להוציא צו שיאסור על מינויו של נאמן לכהונת שר משפטים. בא-כוחו של נאמן התנגד לכך נחרצות. לעמדתו הצטרף גם היועץ המשפטי לממשלה שאמר כי ההלכה הפסוקה שנוצרה בפרשות דרעי-פנחסי מחייבת התפטרות רק עם הגשת כתב אישום. התפתח דיון מרתק ונוקב. דרשתי את התפטרות נאמן לפחות אם וכאשר יוחלט על פתיחת חקירה משטרתית, להבדיל מבדיקה משטרתית. בסופו הסכימו/אותתו שלושת השופטים שבהרכב ובכך קבעו הלכה חדשה: נאמן יוכל להתמנות לכהונת שר המשפטים. אבל, וזה העיקר: אם וכאשר יחליט היועמ"ש בן-יאיר, לאחר שתסתיים הבדיקה המשטרתית, לעבור לשלב של חקירה משטרתית, יידרש נאמן להתפטר מיידית מתפקידו כשר בממשלה. זה היה הסיכום באותה ישיבה, וכך אכן היה; 5) השבעה על תנאי - נאמן הושבע באותו יום לשר בממשלה אך להט החרב היה מונח על צווארו. העתירה נותרה תלויה ועומדת בבית המשפט העליון עד להחלטת בן-יאיר בשאלה האם להורות על חקירה משטרתית; 6) ההחלטה על חקירה משטרתית - באוגוסט 1996 נכנס בן-יאיר לחדרו של נאמן. בפגישה מתוחה ביניהם הודיע לנאמן על החלטתו להורות על פתיחת חקירה. בו-ביום, וכמצוות בג"צ, הודיע נאמן על התפטרותו מהתפקיד. נדגיש שוב: נאמן התפטר מכוח ההסכמות בבג"צ, ולא בזכות, כביכול, יוזמה אישית מצידו. התקדים נקבע בזכות עתירתי ולא נוכח ערכיו הנעלים כביכול של נאמן; 7) שבע פרשות נזנחו - כשנפתחה החקירה הפלילית המשטרתית בפרשת נאמן-בראון בלבד, לא הסתפקתי בכך. עמדתי על קיום חקירה בכל אחת משבע הפרשות האחרות. לזאת התנגד בתוקף היועמ"ש, שאגב שנים קודם לכן נמנע ממיצוי הדין עם נאמן על-אף התלונות הרבות שהגשתי באותם נושאים ממש. בן-יאיר מיאן לפתוח חזיתות נוספות. גם פניותי לבית המשפט העליון לא נענו. השופטים מיאנו אפילו להורות על קיום דיון באותם סעיפים בהם דרשתי לחקור ולחקור. המערכת כולה הייתה נעולה אז על דרעי, היא הסתפקה בפרשה זו, ונראה היה לי שהיא שמחה להתנפל על מי שסומן כמשת"פ של דרעי; 8) בחקירה המשטרתית הקצרה נפל דבר:

• מרטין בראון, שהתגורר באנגליה, סירב לשתף פעולה עם משטרת ישראל, דבר שהקשה לברר עימו מה אירע, והאם נאמן אכן לחץ עליו או הכווינו למסור עדות לטובת דרעי. שיחת טלפון אחת התקיימה עמו על-ידי צוות החקירה בישראל - כדי לתאם חיקור דין בלונדון, אך הוא סירב לשתף פעולה. יום לאחר מכן נותק אותו טלפון. בלא עדותו לא היה ניתן למצות הליך חקירה זה. נותרה מאז שאלה פתוחה ומסקרנת: מי הגיע אליו ראשון ומי הכווינו שלא לשתף פעולה ולנתק את קו הטלפון, הפעם בחקירה נגד נאמן;

• נאמן הגיש - בתגובה לעתירתי - תצהיר כוזב. גם עדויותיו בפני חוקרי המשטרה כללו דברי כזב. לא נלאה את הקורא בכל הפרטים. נאמר כאן, כי דברי הכזב נועדו להפוך את סדר פעולותיו של נאמן, ולהוכיח, כביכול, שהטענות נגדו מופרכות.

9) הטענה לשיקולים זרים - בן-יאיר הואשם אז בשיקולים זרים. נטען נגדו, כי מכיוון שנאמן התכוון עוד קודם לכן לסלקו מתפקידו כיועמ"ש ולדבר אף ניתן פומבי, הקדים בן-יאיר "לתפור תיק" לנאמן. בנסיבות שנוצרו, משך ידיו בן-יאיר מהטיפול בהליכים נגד נאמן. פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, קיבלה את הסמכות להכריע בעניינו. והיא אכן הכריעה: להגיש כתב אישום נגד נאמן בגין הגשת תצהיר כוזב לבית המשפט העליון ובגין עדות כוזבת בפני החוקרים (לימים שיקרה ארבל והתכחשה גם לזאת, ו"הפילה" את התיק על בן-יאיר). 10) הקביעה להיעדר כוונה פלילית - משפטו של נאמן התקיים בפני הרכב שלושה. בראש ההרכב ישב השופט דן ארבל. נאמן זוכה, לאחר שנקבע כי לא הוכחה כוונה פלילית מצידו. יודגש: במהלך המשפט הוכח כי הדברים שכתב נאמן בתצהירו לא היו נכונים, היינו: היו דברי כזב; וכך נמצא גם לגבי עדותו במשטרה. אולם השופטים, רחמנים בני רחמנים, נתנו לנאמן 'הנחה' - שספק אם היו נותנים כמותה לאיש מן השורה, ופטרו אותו בנמקם זאת בהיעדר כוונה פלילית. 11) לא רוצה לחזור לכהונת שר משפטים??? - ונקודה אחרונה: טוען בן-כספית כי נאמן זוכה "אך סירב לחזור" לתפקיד שר המשפטים. שוב דברי הבל. האמת ידועה: חבר-הכנסת צחי הנגבי, שקיבל בתחילה את התיק כפיקדון עד לאחר משפטו של נאמן, סירב להשיבו. להנגבי היו צרות משלו (פרשת דרך צלחה), ובתמיכת בן-בריתו דאז, נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, הוא החזיק בתפקיד וסירב לאפשר חזרתו של נאמן. חודשים לאחר מכן, ובמהלך יצירתי, הוזמן נאמן על-ידי נתניהו לכהן כשר האוצר. והשאר היסטוריה.

עד כאן העובדות. עוד נעסוק בכך רבות, מן הסתם, ככל שיתפתחו הדברים.

רבים וטובים כותבים בימים אלה על מעשיו של נאמן ומאזכרים את עברו. אחד הנושאים המרכזיים אליהם מתייחסים שוב ושוב: נטען כי נאמן פרש ב-1996 מיוזמתו מתפקיד שר המשפטים, כאשר הוחלט לחוקרו. בכך, נטען, קבע נאמן תקדים שבו שר בממשלה מתפטר כאשר נפתחת נגדו חקירה פלילית (ולא רק כאשר מוגש נגדו כתב אישום). הפרחים לנאמן. הידד.

• בן כספית, מעריב [מוסף שבת, 23.10.09]

"נאמן כבר היה בסרט הזה. כשהתקרב בפעם הקודמת לתפקיד שר המשפטים, מיהרו לתפור לו תיק. אבל נאמן לא נבהל. הוא התפטר ברגע בו נודע לו על חקירה (וקבע בכך תקדים שטרם חזר על עצמו), דרש חקירה מהירה ומשפט מהיר, זוכה מכל אשמה, אך סירב לחזור".

• מתי גולן, גלובס [טור אישי, 22.10.09]

"נאמן במיוחד צריך לנהוג זהירות בעניין הזה של תום-לב, מכיוון שבנושא הזה יש גם אלמנט אישי שלו. ב-8 באוגוסט 1996, בהיותו שר המשפטים בממשלת נתניהו הקודמת, נפתחה חקירה משטרתית נגד נאמן על חשדות של תצהיר כוזב ועדות שקר במשטרה. בו ביום עשה נאמן את הדבר הראוי והתפטר מהממשלה. הוגש כתב אישום, היה משפט, וב-15 ביולי 1997 נאמן זוכה... אין בכלל ספק כי החקירה והאישום היו מעשה איוולת, אם לא רשעות". אלה רק שניים מהפרסומים. עשרות עיתונאים ופרשנים חוטאים בפרסמם בדיוק את אותם דברי הבל. היד המכוונת ידועה.