"כבר לא ירושלמי" הוא שמו של סרט תיעודי (שאורכו כשעה) שבמרכזו: ירושלים ו
יהורם גאון – בזמר, במלל ובצליל. השם קצת מטעה כיוון שכמו באימרה הידועה "אפשר להוציא את יהורם גאון מירושלים – אבל בסופו של עניין אי-אפשר להוציא את ירושלים מיהורם גאון" - עובדה שלמרות שהוא אינו מתגורר בה כבר שנים – הוא מזוהה עימה (ממש כמו יוסי בנאי לפניו) וזוהי לו הפעם השלישית, שהוא במרכזו של סרט תיעודי הנוגע בה. הראשון היה "אני ירושלמי" משנת 1971, השני "מטולדו לירושלים" ב-1988 וכעת סרט זה בבימויו של עופר נעים, איש חברת הסרטים "יונייטד קינג" (החתום על סרטים תיעודיים כמו "סודות" על נסיבות מותה של עופרה חזה ו"חלום הוליוודי" על ישראלים המנסים לפלס דרכם אל קדמת החץ ההוליוודי).
הסרט, הערוך על-ידי יפעת בראל ומצולם על-ידי דניאל קדם ואמיר שיינברג, מציג את נופי ירושלים, ומביא את דבריהם של מספר מתושביה המוכרים פחות או יותר לצד דעתם של מומחים בתחום השינויים העוברים עליה בעשרות השנים האחרונות. למעשה, הכוונה היא לומר שירושלים היא כל כך בלתי-אפשרית, עד כי קשה להיות בה יציב ותושב של קבע – אלא אם כן אתה ערבי או יהודי חרדי, אם אתה חילוני – נגזר עליך בתוקף זהותך ועיסוקיך להעתיק ממנה את מרכז מגוריך.
הדוברים הבולטים בסרט הם אפרים סידון, ד"ר משה עמירב, הארכיאולוג מאיר בן דוב, השחקנית עליזה רוזן, המשוררת רבקה מרים, איש מחנה יהודה ירון צדקיהו (שמספיד את נפילתה של בית"ר ירושלים כמיתוס שנכחד והולך), הפרסומאי החרדי דודי זילברשלג, והעיתונאי הפלשתיני נאסר אל דין נשאשיבי. כל אחד מציג את עצמו כירושלמי גזעי, המאוהב בה עד לשד עצמותיו, אבל נאמנות לשהייה בה לצמיתות, אנחנו מוצאים רק אצל הערבי והיהודי החרדי. יוצאי דופן הם עמירב, צדקיהו, מרים ורוזן – כל האחרים כולל גאון עצמו, או שנטשו אותה כבר (אורי מלמיליאן, אלי אוחנה), או שהם טוענים שנטישתה היא עניין של זמן. מגדיל לעשות צדקיהו שאומר "שהיום להיות ירושלמי זה לא שונה או שווה יותר מלהיות בת-ימי".
חומות ירושלים, הקברים הניבטים אליה מהר הזיתים, המונומנטים המקודשים שלה, היקרים לבני שלוש הדתות – עומדים על מכונם, שום דבר לא יכול להזיז אותם משם - לא שנאות, לא מלחמות ולא נקמות – כולם עוברים וירושלים לעד עומדת במקומה, מוארת באור זהוב, איתנה וחזקה ביציבותה החיצונית המסתירה בתוכה את כל הסער והמהומה שפה ושם מתפרצת אך מיד היא מרוסנת מחדש – עד להודעה חדשה, או לקטסטרופה של ממש חס וחלילה, לא עלינו באלף השנים הבאות.
הסרט אינו מעלה פתרונות לסוגיות הרות-הגורל בהן הוא דן, אפשר לומר שהוא אפילו פסימי לגבי פתרונם החיובי. אבל בינתיים, בהתבוננות ובהאזנה בתוכו, אפשר ליהנות ממראותיה של ירושלים ומקולו המסתלסל בעוביו המתוק של גדול זמריה – לפחות בארבעים ושתיים השנים האחרונות – יהורם גאון.
