השבוע (24.10) יצויין יום הקמת האומות המאוחדות, ואלמלא פרסום דוח גולדסטון ובעקבותיו הפיכת שמות כמו "מועצת זכויות האדם" או "בית הדין הבינלאומי הפלילי" לשגורים בפי כל, ספק אם היה הדבר זוכה לתשומת לב כלשהי בישראל. עם זאת, מידת העניין שעורר ארגון האומות המאוחדות בשבועות האחרונים יוצרת הזדמנות טובה להשקיף ממעוף הציפור על פועלו בלמעלה מששים שנותיו ולהעריך את משקלו הסגולי הנוכחי בזירה הבינלאומית.
כידוע, מטרותיו הראשיות של הארגון שקם על-רקע הזעזוע העולמי ממלחמת העולם השנייה היו להבטיח את השלום והביטחון העולמי ולהגן על זכויותיו היסודיות של כל אדם באשר הוא אדם באופן שוויוני ובלתי מפלה.
המטרה הראשונה היא כמעט מטרה אוטופית ועל כן אין להתאכזב מכשלונו היחסי של הארגון בהשגתה. הארגון לא הצליח למנוע אף מלחמה מאז הקמתו, גם לא באמצעות מועצת הביטחון, שהיא הגוף החזק ובעל סמכות האכיפה הגבוהה ביותר בו. השיתוק שלקתה בו מועצת הביטחון ביחס לסכנת ההתגרענות האירנית אף הוא אינו מפתיע נוכח האינטרסים השונים הפוליטיים והכלכליים של המדינות בעלות זכות הווטו במועצה.
בתחום ההגנה על זכויות האדם הישגיו של הארגון בולטים יותר. הארגון הצליח להקים מערכת עניפה ומסועפת להגנה על זכויות האדם. הוא אחראי לכינונן של שבע אמנות מרכזיות לזכויות אדם והוא מקדיש משאבים רבים לפיקוח על אכיפתן כמו גם למעקב על ההגנה על זכויות אדם במדינות העולם. ההישג החשוב והבולט ביותר של הארגון בתחום זה ובתחום המשפט ההומניטארי המשיק לו, הוא פיתוח המשפט הבינלאומי הפלילי. הקמת הטריבונלים לשפיטת פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ופשע השמדת עם ביוגוסלביה וברואנדה, היו סנונית ראשונה לאכיפה משמעותית יותר של ההגנה על הערכים שעמדו ביסודה של מגילת האו"ם.
לבסוף, ישנם גורמים שונים אשר עומדים לארגון לרועץ. אחד מהם הוא התחזקות מעמדן של מדינות לא דמוקרטיות בעליל או כאלה שהן בעלות מסורת דמוקרטית רעועה ביותר. דבר זה הופך, למשל, את מועצת זכויות האדם, בה יש רוב למדינות כאלה, למוסד בעל יוקרה מקצועית נמוכה, שהטיות פוליטיות, המנחות את פעולתו מונעות ממנו להתמקד באזורים שבהם הפרת זכויות האדם היא החמורה ביותר. גורם אחר הוא הקשיים המשפטיים לשנות את מגילת האו"ם מה שמביא לקיבעון גופים כגון מועצת הביטחון ולהנצחת יחסי הכוחות שהיו תקפים עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, אך לא בהכרח שרירים וקיימים כיום.
אף על-פי כן, ולמרות היחס הבעייתי שהחל הארגון להפגין כלפי ישראל עם שינוי ההרכב הפוליטי של המדינות החברות בו, הוא עדיין שחקן חשוב בזירה הבינלאומית. הוא זקוק לרפורמות, לא לפירוק מוחלט.
