לאחר מלחמת לבנון השנייה, נמתחה ביקורת קשה וצודקת על תפקודם של הממשלה ושל צה"ל. אחת הנקודות המרכזיות בביקורת זו נגעה לממשק שבין שני הגופים: לא ייתכן, אמרו המבקרים, שהממשלה מקבלת את המלצותיו של הרמטכ"ל כתורה מסיני, בלי לשמוע עוד דעות ובלי לשקול עוד אפשרויות. ביקורת זו לא הייתה חדשה, והיא הולכת אחורה לפחות עד מלחמת יום הכיפורים. אז המליצה ועדת אגרנט להקים מועצה לביטחון לאומי, אשר תהווה משקל נגד להמלצות צה"ל ותוכל לפעול כ"פרקליט השטן" - לקרוא תיגר על דעותיו של הצבא, להציג דעות מנוגדות ולגרום לדיון רציני ומעמיק.
והנה, מה שברור ומובן כמעט לכל כאשר מדובר בבטחון המדינה - הצורך בריבוי דעות לפני קבלת החלטות - הופך למשל ולשנינה כאשר מדובר בנושאי חוק ומשפט. היועץ המשפטי לממשלה הפך לאורקל כל-יכול ושעל דבריו אין איש רשאי לחלוק. ממש דברי אלוקים חיים, הניתנים מפי הגבורה בקולות וברקים בהר סיני.
זהו מצב שאינו רק בלתי סביר בעליל אלא גם בלתי תקין בעליל. בלתי סביר - משום שלא ייתכן שאדם אחד, בכיר ונבון וישר ככל שיהיה, לא יהיה נתון להרהור וערעור. בלתי תקין - משום שבדמוקרטיה נבחרי הציבור הם השליטים, ולא הפקידים והיועצים שממנים אותם נבחרים.
הדברים הללו לכאורה כה מובנים מאליהם, עד שקשה לקלוט שבכלל צריך להגיד אותם, שלא לומר - להתווכח עליהם. אך בישראל של שנת 2009, קיימת דיכוטומיה מוזרה ביותר. מצד אחד, בתי המשפט הפכו את דבריהם של היועצים המשפטיים למיניהם ולדרגותיהם לקודש, ובכך אמורים היו לבצר את מעמדם של החוק ושל השוויון בפניו. מצד שני, החברה הישראלית התרגלה להקל ראש בכל מה שאיננו פלילי אלא "רק" בלתי חוקי, בלתי ישר, בלתי מוסרי ובלתי תקין.
שני הקצוות הללו הולכים ומקצינים. היועץ המשפטי, שתפקידו לייעץ, הפך למחליט הבלעדי בעניינים בהם נדרשת לכל היותר דעתו המקצועית הצרה. וכך אנו מוצאים את הממשלה מרכינה ראשה בפני קביעותיו של היועץ המשפטי בנוגע למלחמה בטרור ולביצוע פרויקטים בתשתית. ואילו הציבור הרחב, המבחין באוזלת ידם של הממונים על אכיפת החוק, הופך את שמירת החוק לאופציה בלבד ולעניינם של פראיירים.
כשם שהזלזול בחוק הוא בלתי נסבל, כך גם הפיכת היועצים המשפטיים לשליטי-על היא בלתי נסבלת. ייתכן אפילו שיש קשר בין הדברים: הציבור ונציגיו, שנפשם נקעה מכך שהמשפטנים קובעים על כל צעד ושעל מה ייעשה ומה לא, מגיבים בהתרחקות מן החוק ומן הציות לו.
לכן, צודק לחלוטין
יעקב נאמן בכך שהוא מציע לקבוע שעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה - וממילא של יתר היועצים הכפופים לו - תהיה בגדר חוות דעת בלבד. המקסימום שיכול יועץ משפטי לומר הוא: אם תעשו פעולה מסוימת - לא אוכל להגן עליכם בבית המשפט. זהו. מכאן והלאה, הסמכות והאחריות הן של הנבחר במגזר הציבורי ושל המנהל במגזר העסקי. הם גם רשאים לבקש עוד חוות דעת, בדיוק כשם שמצפים מהממשלה לשמוע לא רק את הרמטכ"ל בנושאי ביטחון ולא רק את נגיד בנק ישראל בנושאי כלכלה. מובן שיש לקבוע כללים לקבלת חוות דעת כאלו, ומובן שהן צריכות להתקבל רק ממשפטנים מן השורה הראשונה; אבל צריך ורצוי שתהיה אפשרות לקבל אותן.
באותה מידה צודק נאמן בתוכניתו להפריד בין תפקיד הייעוץ המשפטי לממשלה לבין העמידה בראש התביעה הכללית. אנו שומעים צעקות שבר על כך שהפרדה כזו תחליש את מעמדו של היועץ המשפטי ותביא להרס שלטון החוק, אך איננו שומעים נימוק ענייני כלשהו. מה יהיה כל כך רע, אם היועץ המשפטי יוכל להתמקד בייעוץ, ואדם אחר יוכל להתמקד בטיפול בתביעות? אם כבר, אז הפיצול יחזק את שלטון החוק, שכן הוא יביא ליתר יעילות בטיפול בעבירות ובשחיתות השלטונית, כאשר יהיה אדם אחד שזה יהיה כל תפקידו - בניגוד למצב הנוכחי, בו אותו אדם טרוד גם בנושאי הייעוץ המשפטי. ואגב: בכלל לא ברור מדוע נוצר מצב בו היועץ המשפטי לממשלה מקבל את ההחלטות, לאחר שפרקליט המדינה אמר את דברו.
את נאמן מאשימים שהוא פועל ממניעים פוליטיים, בעוד המשפטנים נתפסים כמי שמניעיהם אלטרואיסטיים בלבד. ואולי ההפך הוא הנכון? אולי שר המשפטים, מבכירי המשפטנים בישראל, שאינו שייך לשום מפלגה, הוא הרואה נכוחה את המציאות, בעוד המשפטנים החרדים לכוחם (המופרז!) הם אלו שמניעיהם זרים? האם בפרקליטות (ובבתי המשפט) יושבים מלאכי שרת, שאין להם שום נגיעה אישית וקרייריסטית ואפילו פוליטית? ודאי שלא. המהפכה שמציע נאמן תחזק את שלטון החוק, שרק ספג מהלומה אחרי מהלומה מאז השתלטו המשפטנים על כל חלקה טובה בפעילות הציבורית, הממשלתית והעסקית.