האמת מעל לכל (א)

טעימה קצרה זו מקורותיו של גיבור הרומן "פצע" מספיקה כדי להבהיר, שעדי אבלס כתב רומן שעלילתו בלתי שגרתית. אבחנה זו אינה מתייחסת להתעסקותו הנמרצת של דניאל עם נשים – תחילה עם אשתו, אחר כך עם הנשים, שלהן הוא מציע ברחוב הצעה שעל פניה נשמעת כהצעה מגונה, ובהמשך עם הנשים שמציעות עצמן במודעות לקשר רומנטי וכאלה שאינן נרתעות מפני שלושת סימני הקריאה במודעה שלו. על-אף שגיבור הרומן בוחן את "עקרונותיו" באמצעות נשים, הרומן "פצע" אינו רומן פורנוגרפי וגם לא רומן פסיכולוגי על משבר גיל ה-40 בחייו של גבר המבקש מוצא מנישואים שגרתיים בריגושים שיוסיפו תוכן מסעיר לחייו, אלא רומן אידיאי, רציני, מגובש ושנון, המשתייך לסוגה תמאטית נדירה בסיפורת. בהיעדר מונח מקובל, ניתן אולי להגדיר את עלילת הרומן כ"עלילת ניסוי", כלומר – סיפור המתאר מצב היפותטי, שאינו רק משוער ודמיוני, אלא גם מוקצן ואנרכיסטי בהשוואה לממשות כפי שהיא מוכרת לקורא, אשר נועד לבחון את עמידותם של החוקים המפעילים את חיינו, את ההיגיון בהם ואת כוחם האמיתי. עלילת ניסוי מזמינה את הקורא להשתתף בעלילה הקוראת תיגר על החוקים המפעילים את הממשות – בראשם התרבותיים, החברתיים, האידיאולוגיים והפסיכולוגיים, אך לעתים גם הפוליטיים, הכלכליים והפיזיקליים. אכן, גם בעלילתו של סיפור רגיל נבנֶה המתח על-ידי העמדת הדמויות במצבי מבחן שונים (מבחני אהבה, מבחני נאמנות, מבחני אומץ לב, מבחני יכולת, מבחני יושר, מבחני שיפוט וכיוצא באלה), אולם עלילת ניסוי עוסקת בשלמותה בניסוי – בנסיבות לידתו, באופן ביצועו ובסיכום תוצאותיו, תוך שהיא נצמדת רק אליו וחותרת לתוצאה אוניברסלית, שניתן להציעה כחַלוּפה לאחד מן החוקים המקיימים את החברה שלנו – חוקים שחונכנו להסתגל אליהם ולכבדם, מבלי שבדקנו אם הם אכן הראויים וההגיוניים מכולם. עלילת ניסוי עשויה להתממש בכל סוגי הסיפור הריאליסטי, החל מסיפור מסע פיקרסקי, שבו הגיבור נקלע למקומות שתרבות החיים בהם זרה לו, ולפיכך הוא נאלץ להתמודד עם החוקים (מנהגים, נורמות וסדרים) המקובלים בהם, וכלה בסיפור אידיאי-דידקטי, שבו מקלף גיבור המרותק למקום מגוריו שכבה אחר שכבה את השקרים ואת הצביעות בחברה המוכרת לו וחושף את העוולות ואת החטאים הנפוצים בה. בנוסף לעלילות ניסוי בסיפורת הריאליסטית, מסופרות עלילות כאלה במרבית סיפורי המדע הבדיוני, המשרטטות מצב היפותטי לעומת הידוע והמקובל כנכון וכאפשרי מבחינה מדעית. וגם עלילתם רבים מהסיפורים האוטופיים והדיסטופיים היא למעשה עלילת ניסוי, המדמה מציאות שונה או מנוגדת לממשות המוכרת לנו ולחוקיה. כך למשל, הסיפור "סולון בלודיה" של בנימין זאב הרצל, הוא יצירה המבוססת בשלמותה על הדגם של עלילת ניסוי: ביוון הקדומה מתייצב צעיר ודורש את ידה של בת המלך בתמורה להמצאתו, המאפשרת לספק לאנושות לחם – באופן מיידי, בכמות בלתי מוגבלת ובחינם. עלילת הניסוי הזו מעמידה במבחן קשה את מלך לודיה, כי מול הפיתוי של פתרון קבע לעוני ולרעב בממלכתו, עליו לשקול את השלכותיה של המצאה כזו, אשר תפטור את נתיניו מהצורך לעבוד ולהרוויח את לחמם. כדי לדעת מה יעץ סולון החכם למלך המתלבט של לודיה, כדאי לטרוח ולהשיג את הסיפור הזה, המופיע בכרך הסיפורים בכתביו של אבי הציונות המדינית. דוגמה נודעת יותר לעלילת ניסוי, היא ספר המסע "רובינזון קרוזו" של הסופר האנגלי יליד המאה ה-17, דניאל דֶפוֹ. באמצעות ניתוקו של הגיבור מהחברה, העמיד אותו דפו – ובה-בעת את כולנו – בניסוי כפול: האמנם נהיה מסוגלים לשרוד בתנאי הטבע הבראשיתי בלבד, אם ננותק מהתרבות שבה גדלנו וחונכנו? והאם נתגעגע לקידמה ולהישגיה הטכנולוגיים (כפי שהיו מוכרים למחבר באירופה של תחילת המאה ה-18), אחרי שנתנסה בתנאיו הפרימיטיביים של הטבע הבראשיתי על אי בודד ומנותק מהחברה המוכרת? גם במקרה זה מומלץ למבקש לדעת את תשובותיו של דפו לשאלות אלה, לטרוח ולהגיע אל הנוסח השלם של היצירה, ולא להסתפק בעיבודים המקוצרים השונים שפורסמו למען ילדיו ונכדיו.

היותה של עלילת הרומן "פצע" עלילת ניסוי ניכרת כבר באירוע שבו היא נפתחת: כיומיים לפני הצגת הבכורה שבה משמשת איה, רעייתו של דניאל, בתפקיד מרכזי – ולפני צאתם לבילוי בבית חברים, הבחינה איה בפצע זעיר על שפתה העליונה וביקשה מדניאל שיביע את דעתו עליו. דניאל בוחן את הפצע ומוצא שהוא אכן מכוער. מה יעשה כעת? "חוקי הנימוס המקובלים מעודדים הכחשה נמרצת של האמת מן הסוג הזה, אבל הוא מסרב להשתמש בהיתר. האמת, כך נדמה לו, היא מעל הכול, בייחוד שאוהבים... ואף-על-פי שהאמת היא כזכור מעל הכול, נפלט לו פתאום, משום-מקום, הפצע הזה בכלל לא מכוער". באמצעות אמירת השקר אומנם השיג דניאל שקט ביחסיו עם אשתו, אך לזמן קצר מאוד, שכן כבר במהלך נסיעתם אל בית החברים, יזמה איה דיון נוסף בנושא הפצע שלה, וממנו הוא ניצל רק משום שבינתיים הגיעו אל בית המארחים. גם בביתו של לארי, חברו מילדות, הועמד דניאל במבחן דומה. בהיותם לבדם במטבח, ביקש לארי מדניאל לומר לו את דעתו על ג'ולי, חברתו החדשה. ואף שדניאל התאמץ לכפות על עצמו להשיב גם הפעם את התשובה השקרית שחברו מצפה לשמוע ממנו, האמת מתפרצת מפיו: "הפצע (של איה) מכוער וג'ולי בכלל לא נהדרת". למזלו, את דבריו שמע רק לארי, אך הגרוע מכל עוד מצפה לו בסיום הערב. לפני פרישתם לשינה, חידשה איה את השיחה על הפצע שלה: "תודֶה שהוא מכוער", העירה מבלי לצפות לתשובתו. ואף שיש כאן מצידה "רק קיטור רטורי, פרכוס מילולי", להפתעתה, הפעם אישר, שהפצע שלה אכן מכוער בעיניו. דניאל מגלה כי שגה כשהאמין כי חייהם כזוג, שהאהבה שכנה עד כה במעונם, ימשיכו להתנהל כרגיל, גם אחרי שפלט מפיו בכֵנוּת את דעתו על הפצע, ברגע שנחלשה אצלו מערכת הבַּקָרה, שהכתיבה לו עד אז מתי להימנע מאמירת אמת. בו במקום הבין מתגובתה של איה, שבמשך 11 שנותיהם כזוג שרדה אהבתם, רק משום שלא היו מודעים לכך שהאהבה מותנית אצל שניהם בצרכים מנוגדים: אצלו – ביכולת לומר לה בלי חשש את האמת, כדי להרגיש שקיימת כֵּנוּת בחייו, ואצלה – בקבלת המחמאה, מנת השקר הדרושה לה כדי להרגיש נאהבת; או בלשונו של "המספר", המנסח באירוניה את הניגוד הזה בין דניאל ואיה: "והמוזר הוא שרק אי-הבנה יש כאן, זה צריך חופש לומר את מה שהוא רוצה, רק כך יוכל להמשיך לאהוב אותה, וזו צריכה אישור שתמיד היא רצויה, רק כך תוכל להמשיך לאהוב אותו". מאירועי אותו יום, מתגובתם הצוננת של איה ושל לארי לכֵנותו, אף שבעצמם תבעו ממנו לומר להם רק אמת, הסיק דניאל את הראשונה מבין המסקנות שיגיע אליהן: "הם לא אומרים לך ישר ולעניין מה הם רוצים לשמוע ממך, והם גם לא מוכנים לשמוע מה שאתה רוצה להשמיע להם, הם מחביאים בתוך השאלות שלהם את התשובות שהיו רוצים לשמוע ממך, ולא רק שהם מצפים שתזהה אותן ותגיש להם אותן בחזרה, עטופות במילים מצוחצחות – רצוי גם שהן יחליקו לך בגרון כאילו נבעו מעומק הלב". ובו במקום החליט על דרכו החדשה: "מעכשיו תאמר רק את מה שעובר לך בראש, אל תנסה לרָצות אחרים ואל תחשב כל מיני חישובים דיפלומטיים, כי האמת היא מעל הכול וכבר ראית מה קורה כשמשחקים איתה. ואל תדאג לאיה, בסוף היא תבין אותך, בשביל הצגות יישאר לה התיאטרון". ייתכן, שאילו הכיר את האימרה של מארק טווין, שהציב אבלס כמוטו בפתח הרומן: "אמת היא הרכוש היקר ביותר שלנו, הבה נחסוך אותו" – היה דניאל שוקל פעם נוספת את החלטתו זו, אולם מכאן ואילך ממשיכה עלילתו של הרומן "פצע" להתפתח כעלילת ניסוי, שבה יימנע הגיבור לחלוטין מאמירת שקר, בכל מצב ובכל נושא, תוך בחינת האפשרות לשרוד כך בחברה.

למחרת אותו יום גורלי, שבסיומו מחליט דניאל לפתוח בניסוי שיעמיד את כולם במבחן האמת, הוא כבר התחיל לבצעו בזירה השנייה של חייו – במשרד שבו הוועסק כגרפולוג. מי שלא הייתה מודעת לכך שהוא עורך ניסוי אשר בו היא משמשת כחיית מעבדה, היא בעלת המשרד, מרתה. תחילה סיפר למרתה על המתח שנוצר בינו לבין איה בנושא הפצע, ושמע ממנה דעה – הן כאשה מנוסה והן כגרפולוגית המתמחה בחשיפת האמת באמצעות פענוח כתבי יד – כי "כֵּנות היא כמעט תמיד מהלך גרוע, בעיקר בין גברים ונשים.... בכל זאת אני מעריכה אנשים שאומרים את מה שהם חושבים, וכל הכבוד לך על האומץ, ואם איזה פצע או גבר יצוצו לי פתאום – אפילו שרק האפשרות הראשונה מתקבלת על הדעת – ואני אבקש ממך חוות דעת עליהם, אז תגיד לי בבקשה רק את מה שאתה באמת חושב". אך בניגוד לרוחב הדעת שהפגינה בדבריה אלה, הגיבה מרתה זמן קצר אחר כך במורת רוח, כשדניאל ביטא את דעתו האמיתית באחד מענייני העבודה. כשהפיק את הלקח מניסוי זה, ניסח לעצמו את המסקנה השנייה בנושא אמירת האמת: "הניסוי המדעי הרי אישר שבעולם הזה אם אין האמת ערבה לאוזן – נענשים". לאחר מסקנה שנייה זו, הגיע לשלישית, זו שהוא מסכם לעצמו בעקבות סדרת הפגישות העיוורות עם הנשים שלמודעות המזמינות שלהן נענה, ועם הנשים שנענו למודעה המרתיעה שלו. הפער בין בקשתה של מרתה, שיאמר לה רק את מה שהוא באמת חושב, לנזיפה שספג ממנה לאחר שפעל על-פי בקשתה המפורשת, העניק לדניאל הצדקה מלאה לעבור לשלב הבא בניסוי שלו: "הרעיון שלו פשוט: הוא יוסיף שבחים על דברי הביקורת שכבר פיזר, ויבדוק איך הם משפיעים על שפנת הניסיונות שלו". ואז החמיא למרתה – "את נראית טוב היום", ואף שזהו שקר שנועד להפיס את דעתה, על-פי הנימוס המקובל, זכה בו במקום להתנצלות ממנה על התפרצותה כלפיו קודם לכן: "עזוב, נסחפתי קצת". אך הרוך בקולה, כגמול למחמאה שיצאה מפיו, רק חיזק אצל דניאל את המסקנה שכבר הגיע אליה קודם. ואכן, גם בהזדמנויות הבאות, כאשר יפעל על-פי המלצתה המפורשת – "תגיד לי בבקשה רק את מה שאתה באמת חושב", תחזור מרתה ותנזוף בו, ולבסוף גם תפטר אותו, לא לפני שתצרף לסילוקו את ההסבר הבא: "בשביל לנהל עסק צריך, איך לומר, גישה עסקית", ולא לפני שתוסיף את ההמלצה הבאה: "ובכלל, לא יזיק לך, דניאל, חושים קצת יותר בריאים לחיים"; כלומר: שיפעיל "גישה עסקית" ויצניע את האמת, אשר אמירתה בקול עלולה להזיק לו. מהניסוי שערך דניאל במקום העבודה פנה לבצעו במעגלי ההשתייכות האחרים שלו, ובכולם הגיע לאותה תוצאה: שומעי האמת מפיו נעלבו וניתקו את הקשר איתו. ברשימת הנפגעים מכנותו – הוריו, הוריה של איה, השיננית המסורה שטיפלה בו שנים וחברו מילדות לארי, כולם אנשים שבטח באהבתם ובחיבתם אליו. כמובן, שאכזבתו הגדולה ביותר היא מאיה, שהחלה לכנותו "משבית שמחות" ולאחר 11 שנות אהבה דרשה ממנו לעזוב את דירתם. למעשה, דניאל לא הותיר לה ברירה, אחרי שהתעלם מבקשתה: "את הנשמות מדביקים רק השקרים. ואם אתה רוצה להצטרף למועדון הזה – אז תלמד בבקשה לשקר". קשה לדניאל להסכים לגישתה של איה, שאהבה מסוגלת לשגשג רק על מצע השקרים החיוני לה, ולכן דחה את ההשערה שלה בדבר סיבת התעקשותו לחתור ליחסים המושתתים רק על כנות: "אולי אתה פשוט מציב את רף הכנות במקום שאף בן אדם לא יכול להגיע אליו, רק כדי שיהיה לך תירוץ לברוח. חבל, יש דרכים אחרות להתמודד עם קשיים". דניאל הבין לאילו דרכים היא רומזת בדבריה, ומאחר שלא יכול להיענות לאף אחת מהן, וגם דעתו על "המועדון" נחרצת: "כולם פה חושבים שצריך להחמיא להם כל הזמן ולהתפעל מהם, לשקר בעצם, ואני לא מסוגל" – בחר לוותר על אהבתה של איה ולהמשיך בניסוי שמרביתו עוד היה לפניו, יהיה המחיר שעליו לשלם כדי להשלימו אשר יהיה.