בתקופה בה פרשיית טופז הייתה כוס התה של מבקריו, הייתי קורא את כותרות העיתונים ואתרי האינטרנט, שבישרו על "נפילתו ונפילתו" וציטטו חזור והלוך את הביטוי המשמיץ "ראש הפירמידה" אותו בחר שופט בית המשפט המחוזי,
ציון קאפח, להצמיד לטופז בהתייחסו אל האיש כאילו היה מדובר באחרון העבריינים, שנכנס בשעריו.
חצי שנה אחרי חשיפת הפרשייה המצמררת ביותר בעולם הבידור, צודקים אלו הטוענים שבאספקלריית העת ההיא, טופז עשה מעשה שאין עליו מחילה. לית מאן דפליג. ניתן להבין את בנו יהונתן בן השמונה בהלווייתו, שספק אם ידע, שאביו הוא אל קפון המשודרג באחרון ימיו ולא אדם, קובעת דעת הקהל הקובעת יותר מכל טור דעה שהתפרסם כאן בעבר ודן בפרשה, שעשה בסתר הרבה מאוד מעשים טובים וטעות אחת בלתי נסלחת בערוב ימיו.
שמעתי את ננסי ברנדס בהלווייתו חוזר על כך, שהפכו את דודו לפושע. באחד הראיונות לפני התאבדותו, שהיא אגב, עד היום בלתי-נתפסת, ביקש אחיו מיקי מכלי התקשורת, שיאפשרו לבית המשפט לבצע את עבודתו ויחדלו מהסיקור המתלהם והמושפע ממהלכיה של פרקליטות המדינה.
אפשר להגיד עליו הכל, אבל "רב עבריינים" ו"ראש פירמידה"? ספק גדול. כאילו האמינו שם במגדל השן של הפרקליטות, שהם יושבים על מכרה זהב וכבר מוכנים לשרוק רקוויאם, שיהיה לכל דבר ועניין רגע - ב-הא הידיעה - מכריע בקריירה המשפטית שלהם, בו יעלו על המוקד את הבדרן מספר אחת והוא ייצרב בזיכרון הקולקטיבי של כולנו כ"מסוכן". לא מן הנמנע, שהתובעת במקרה העריכה, אולי, שתיזכר בדברי הימים ככזו שתקבל ציון לשבח מהחברה בישראל. בעידן של תקשורת המונים, בו הפרסום מעוור עיני שוטרים ושופטים גם הפסאודו - שיקול דעת של מוכיחינו נעלם ועל הציווי המוסרי לדון אדם קודם לכף זכות הוטל גם בפרשה ההיא צל כבד. היש שופטים בירושלים? אולי בנווה אילן.
ראוי שניסוחי כתבי האישום של הפרקליטות בפרשות של אותם אנשים, שלא חטאו בעבר לנורמות המקובלות, ייבדקו בבית המשפט בזכוכית מגדלת גם הם, לאורן של נסיבות מקלות; אחרת, שיואשמו כותביהם בבזיון בית המשפט. הלא מרצים בבתי הספר למשפטים מדברים על טקסטואליה כרוח הקודש של המשפט הפלילי. כתב האישום נגד טופז, נגוע ב-Mediabuse וניזון מתאוות פרסום ויצירת הדים, דווקא משום שמדובר בפרשייה "סקסית", וכבר הוכיחה המערכת המשפטית-משטרתית, שכאשר מדובר ב"כוכב נופל" הם יהיו שם לטרף (ע"ע חנן גולדבלט, אסי דיין).
בפסק דין מפורסם, מייחס שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב לאלמוני תקיפה בנסיבות מחמירות של שני נאשמים, שהסתיימה בהריגה באמצעות אבן. העונש עמד בזמנו על כ-30 חודשי מאסר ופיצוי בסך 10,000 שקל. עונשו של טופז, עוד לפני שהוכרז גזר דינו, ניתן לו על-ידי הפרקליטות בדמות ייסורי האיוב, שניחתו עליו כברקים בשל מעשיו הנואלים. בפסקי דין אחרים הוזכרו הביטויים המשמיצים, כאשר נגד נאשם עמדו תלויים כתבי אישום חמורים יותר מאשר במקרה דנן.
מדוע, אם כן, בחרה הפרקליטות בכוונה תחילה לקטרג על טופז כאילו היה אחד מאותם יושבי זדון, כאלה שהפגיעה בחיי אחרים היא מבחינתם בנורמה?! ידועים להם וגם לנו, הציבור, הפתרונים. רק בעבור מקרים כגון אלו, שווה לכונן גם בישראל את שיטת המושבעים ולתת לציבור להכריע.
באורח אירוני, גם דוד המלך עשה טעות בלתי נסלחת כאשר שלח את אוריה החיתי, איש בת-שבע, להילחם בחזית, אך כולנו זוכרים לטובה את מאבקו בגוליית. אותו גוליית, הפעם בדמותה של מערכת משפט ופרנסיה המתוקשרים, בו נאבק טופז עד יומו האחרון.
