שופטים בדימוס, סלקציה וזמרים ישראלים

לכל הזמרים הישראלים שקיטרו בסוף השבוע ("תרבות", ידיעות אחרונות) על כך שהמוזיקה הים תיכונית דחקה אותם לשוליים, כמעט נשלה אותם, יש לי משפט אחד בלבד לומר: תרגישו רק שנה-שנתיים, לא יותר, מה שהרגישו הזמרים הים תיכוניים במשך עשרות שנים, ורק אחר כך בואו נדבר על איזונים, באלאנס ומידתיות. וחוץ מזה, האם מישהו מהם כבר חווה על בשרו תשובה דומה לזו של אותו רב"ט עורך מוזיקה בגל"צ, שנשאל על-ידי זמר ים תיכוני: "תגיד סחבי, איך זה שאתה לא משמיע אותי בכלל?" והשיב לו: "אני משמיע מה שאני אוהב ואותך אני לא אוהב...". וואלק צודק, התחנה של אבא שלו, שהוא יקבע למיליונים מה יהיה הטעם המוסיקלי שלהם. אז את התשובה הזו נתנו ליוסי לוי, לדקלון, לא לחווה אלברשטיין. והיום נותנים אותה גם לאלברשטיין, לא במלל אלא במעשים. אבל איפה היא הייתה, הגברת אלברשטיין, כאשר על כל שיר ים תיכוני של זהר ארגוב נאלצנו להקשיב ל-100 שירים שלה, 200 של אריק איינשטיין ו-300 של שלום חנוך? ושלא יובן לא נכון. אני חולה על אלברשטיין, איינשטיין וחנוך, אבל אני לא מוכן להיות צבוע ולהגיד: זו המדינה של כולנו, והמוזיקה מכל הגוונים היא כור ההיתוך האמיתי, אז בואו נשמיע את כולם באופן שווה. לא, אני לא מוכן, בטח לא עכשיו. אולי פעם, כשלחתונות ולברי-מצוות באולמי בונבון יזמינו את מתי כספי ועברי לידר...

בישראל, כל אימת שנכנס בעל תפקיד חדש - רמטכ"ל, מפכ"ל, נציב שב"ס ואפילו ראש מוסד או שב"כ, הוא מיד מצהיר על כוונותיו ותוכניותיו לעתיד, שלרוב עוסקות בשינויים ארגוניים ואף פרסונאליים. ובכל פעם שזה קורה, הכל עובר בשקט: אין אלופים במיל. שמקטרים בטלוויזיה נגד ראש המטה הכללי, אין ניצבים בדימוס שמייללים ותוקפים ברדיו את המפקח הכללי, אין גונדרים בגמלאות שמייבבים בעיתונות הכתובה והמקוונת. ובקיצור, חוץ מפה איזה פרשן ומשם איזה מומחה מטעם עצמו, הכל זורם על מי מנוחות. אבל, כאשר מגיע שר משפטים חדש, נניח פרידמן או נאמן, אז מיד קמה עדת השופטים בדימוס ולא מפסיקה לרגע אחד להלך עלינו אימים: "פיצול תפקיד היועץ המשפטי הוא הרס הדמוקרטיה" מקונן הראשון, "הרפורמה של נאמן תביא לפיחות במעמדו של בית המשפט" מקטר השני, "נאמן הוא ממשיכו של פרידמן - אויב מערכת המשפט" מחרטט השלישי. ואחר כך קמים בזה אחר זה נשיאי העליון לשעבר והמשנים שלהם, ואחריהם היועצים המשפטיים לממשלה בדימוס ואחריהם הפרופסורים למשפטים שלא מסוגלים לראות שיש גם דרכים אחרות, ואחריהם כל הפרשנים המשפטיים למיניהם שכבר בכיתה א' היו למעריצי עיתון הארץ. וכולם ביחד, כמקהלת ברווזים, חוזרים על אותה מנטרה מטופשת: "מערכת המשפט בסכנה". גע גע גע. ולא היא. כי מערכת המשפט איננה בסכנה. אדרבה, היא חולה ולכן צריך להבריא אותה - ולאלתר. ומי שבסכנה הם אותם שלושה-ארבעה אחוזים באוכלוסיה שמוצאים באותה מערכת משפט אוזן קשבת בכל זמן ובכל עת ולא חשוב ולא משנה אם הם צודקים או אם לאו. לאלה, כנראה, לא יהיו בעתיד הקרוב הפריבילגיות והלוקסוס שהיו להם עד כה: לנצח בכל מאבק משפטי את כל העולם ואשתו. אז עד שיתפרו לו תיק שני, או עד שיפרוש, תלוי מה יבוא קודם, רצוי שפרופסור נאמן יילך עם הרפורמה שלו לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לשניים - יועץ משפטי אזרחי ותובע משפטי פלילי. ובא לציון גואל. ולמתנגדים, מצדי, שיבוא אולקוס.

בעקבות אישורו של חוק הסלקציה בקריאה טרומית, חוק המונע ממועדונים "לייבש" בכניסה בליינים שלא נראים להם, ראיינה התקשורת, בעיקר המשודרת (רדיו), בעלי מועדונים שתקפו את החוק ללא רחם. זאת ועוד, חלקם אף טענו כי החוק החדש יגביר למעשה את האלימות במועדונים, וכי הסלקציה בה הם נוקטים נועדה לצמצם ולמזער את האלימות בתוך המועדונים. עד כאן הכל טוב ויפה, רק חבל שאותם בעלי מועדונים לא ידעו להסביר למראייניהם כיצד ייתכן שכמעט כל אלו שנפגעו ונפגעים מהסלקציה שבה הם נוקטים, הם דווקא כהי עור, כלומר, מזרחים/אתיופים/מיעוטים/ערבים. לפני 20 שנה, במסגרת עבודה עיתונאית, ראיינתי עולה מאתיופיה. תגיד, שאלתי אותו, אחרי חמש שנים בארץ, מה החלום שלך? "החלום שלי", הוא השיב, "לא וילה, לא מכונית, לא עסק; החלום שלי הוא להתעורר בבוקר אחד ולגלות שהפרצוף שלי החליף צבע ללבן". אני לא מאמין לבעלי המועדונים, גם לא למזרחיים שביניהם, שהסלקציה שלהם נועדה למנוע אלימות. הסלקציה שלהם נובעת או מגזענות או מסטיגמה שלדידם היא נכונה. לכן, רק כשאראה אתיופים מתפקדים כסלקטורים בכניסה למועדונים אהיה מוכן לתת קרדיט לטיעונים שלהם. מדע בדיוני, כנראה. לכן, עד אז, שיישאו בתוצאות של התנהגותם והתנהלותם.