מרכז השלטון המקומי כבר הבהיר שלא יהיה שותף לגביית ההיטל. התנגדותו מסתמכת על העובדה שבלחיצת-כפתור אחת ניתן, בעצם, להגדיל ב-15 מיליון קוב את קיבולת מתקן ההתפלה בפלמחים. הצרה היא שהמדינה, יותר משהיא מעוניינת במים - היא מעוניינת בכסף שיעשיר את קופתה.
עם יד על הלב, איש אינו מפקפק בכך שהמשבר החמור במשק המים דורש פתרון מיידי, אבל בשום פנים ואופן לא בדרך נלוזה. אחרי ככלות הכל, עיקר הטענות אינן מופנות כנגד העיקרון של חיסכון במים באמצעים כלכליים. הן מופנות נגד יעילות המנגנון, אופן היישום שלו וטוהר-מידותיו, ואלה צולעים צליעה אחת גדולה.
ואם לא די בכך, ההיטל הגדול יוצר אפליה ברורה בין היישובים הכפריים לבין אלה הקהילתיים. בעוד הראשונים זכו בדחיית תשלום המס עד ינואר 2010, בצד בונוס להקצבת מים גדולה - קופחו בגדול אלה האחרונים. אבל, את המחיר הכבד ישלם, בסופו של דבר, המגזר הביתי, והוא בלבד. להבדיל מהמגזרים החקלאי והתעשייתי, זהו צרכן המים השפירים הגדול במדינה. כשיגיעו חשבונות המים לידי הצרכנים הם יוכו שוק על ירך, כשנוסף להיטל הבצורת ייגבה מהם, מחודש ינואר הקרוב, גם תעריף-צריכה רגיל, גבוה ב-50 אחוז מזה הנהוג היום.
ובינתיים נוהג מרבית הציבור כבת-יענה. הוא טומן את ראשו בחול ואינו טורח לשלוח את טפסי עידכון פרטיו האישיים לספק המים המקומי שגובה את החשבון הדו-חודשי שלו. הצרה היא שאותם צרכנים רבים שנמנעים מלעשות זאת, ייאלצו לשלם, בסופו של דבר, ביוקר ובגדול, אם לא יצייתו למוטל עליהם עד סוף החודש הזה (אוקטובר). החל ב-1 בנובמבר הקרוב יתייחס הספק לדירתם, לחישוב צריכת המים, על-פי המכסה הפטורה מקנס, כאילו גר בה דייר אחד בלבד. גורל צריכת המים שלהם תלוי, אפוא, בפיסת-נייר קטנה ואומללה אחת בלבד.
