מאז חתימת הסכם השלום עם ירדן באוקטובר 1994 לפני 15 שנה, היחסים בין שתי המדינות ידעו עליות ומורדות. בימים האחרונים, על-רקע המהומות בהר הבית, הצהיר המלך הירדני, עבדאללה השני, בראיון עיתונאי כי אם ישראל תפרוץ להר הבית - השגריר הישראלי בעמאן יגורש. מנהיגים ירדנים אחרים חזרו על דבריו מאוחר יותר, כשהם מבטאים בכך את כעסם על המדיניות הישראלית כלפי ירושלים.
אולם, מדברים אלו - קשים ככל שיהיו, אין להתרגש. נראה כי הצהרות אלו ודומותיהן לא נועדו אלא לצורכי פנים, כדי לבסס את מעמדו של המשטר הירדני בקרב האוכלוסיה הפלשתינית בירדן ולהשקיט את הגורמים האיסלאמיים המתחזקים בממלכה ולא נועדו כלל לאיים על מערכת היחסים שבין שתי המדינות. מערכת יחסים זו היא חזקה, יציבה ואיתנה המבוססת על שותפות גורל היסטורית לשני העמים. שותפות זו החלה שנים רבות לפני שנחתם הסכם השלום בין שתי המדינות ולפני שכיהן בעמאן שגריר ישראלי כלשהו.
הרצון הישראלי לשמור על השלטון ההאשמי בירדן הוא שהביא את ממשלות ישראל לדורותיה לשתף פעולה לאורך השנים (ולמעשה עוד לפני הקמת המדינה) עם המשפחה ההאשמית, כדי למנוע את נפילתה ותפיסת השלטון בידי גורמים פלשתינים. מאידך-גיסא, גם למשפחה ההאשמית היה עניין גדול בקיומה של מדינת ישראל, שהוכיחה את רצונה בקיומה של הממלכה. המגעים הסודיים שהתקיימו בין שתי המדינות לאורך שנות ה-70-60, הסיוע הישראלי להגנת השלטון של המלך חוסיין בעת אירועי "ספטמבר השחור" והגעתו של המלך חוסיין לישראל ערב מלחמת יום הכיפורים, כדי להזהיר את הישראלים מפני המלחמה הם רק מקצת מהביטויים הבולטים לשיתוף פעולה חשאי, שהתקיים בין שתי המדינות באותן שנים.
בפני ישראל וירדן עומדת שורת אתגרים משותפים: מעורבותן של מדינות זרות המנסות לערער את יציבות שלטונן, התגברות התנועות האיסלאמיות בשטחן, ופעילותם של סוכני הג'יהאד העולמי המנסים באמצעות פיגועי טרור לחתור תחת משטריהם. אך טבעי הוא ששתי המדינות יקיימו קשרים אסטרטגיים הדוקים כפי שאכן קורה בפועל. חילופי מידע מודיעיני, מלחמה בהברחות נשק באזור עקבה ושיתוף פעולה מבצעי הם צורך קיומי עבור שתי המדינות ולכן הם ימשיכו להתקיים עוד שנים רבות, עם שגריר ישראלי בעמאן או בלעדיו, כפי שהיה גם לפני הסכם השלום בין שתי המדינות.
