|
יש לומר, שנטילת המתנות בשני המקרים הללו היא חלק מהחסד של אברהם. אכן, תקוותו לקבל מתנות במצרים נובעת - כפי שאומרים הספורנו והמהר"ל - מכך שהדבר יסייע לו להציל את עצמו ואת אשתו. אך מדוע הוא מסכים לקבל אותן בדיעבד? אין זאת, אלא שאברהם רואה במתנותיהם של פרעה ואבימלך משום כפרה על חטאיהם, והוא רוצה לסייע להם בכך. שבע מצוות בני נח, החלות על הגויים, כוללות את איסור הגזל. מובן, שחטיפת אדם היא מעשה חמור של גזל. בן נח שחטא, עונשו אחד: מיתה. דור המבול הושמד משום שהגזל הפך לאורח החיים שלו; אנשי נינוה עתידים להתחייב כליה בדיוק מאותה סיבה. אך אברהם, איש החסד המוחלט, דבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא, שאינו חפץ במותו של רשע אלא בכך שיחזור בתשובה. מתן המתנות הוא ההכרה בחטא, החרטה עליו וההינתקות ממנו - בדיוק שלבי התשובה עליהם מדבר הרמב"ם. נכון שהתשובה ייחודית לעם ישראל, אך זה בדיני שמים. במישור הארצי, אברהם רוצה לאפשר לפרעה ולאבימלך לחזור בתשובה ולהעניש את עצמם במידה כנגד מידה: הם גזלו - לכן ישלמו, ובכך יתכפר להם. ניתן לראות הוכחות לכך בדברי התורה - בצורה מרומזת אצל פרעה ובצורה ישירה אצל אבימלך. כאשר שרה נלקחת לבית פרעה, אברהם מקבל בתמורה "צאן ובקר ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים". כאשר שרה משוחררת והזוג יוצא ממצרים, נאמר שאברהם "כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב". איננו יודעים מה היה היקף המתנות שנתן פרעה לאברהם בבחינת מוהר, אך ברור שלאחר מכן הוא הוסיף לו רכוש רב, כולל כסף וזהב שאינם נזכרים תחילה. ואילו אצל אבימלך נאמר, שאברהם התפלל עליו והקדוש ברוך הוא ריפא אותו ואת בני ביתו - הרי שתשובתו התקבלה. לעומת זאת, מלך סדום מציע לאברהם תמורה מסחרית-כמעט לסיכון שנטל על עצמו: "תן לי הנפש והרכוש קח לך". יצאת למלחמה, הסתכנת, היו לך הוצאות, הצלת רכוש - ולפי דיני המלחמה הקדומים, הרכוש שייך לך (אפשר למצוא לכך הוכחה במעשי דוד, אך אין כאן המקום להאריך). אך אברהם מסרב, שכן הוא אינו רוצה שמישהו יוכל לומר "אני העשרתי את אברם". שם אין אלמנט של חזרה בתשובה, ואין מקום לכך שאיש החסד שבנתינה יסכים לעשות חסד בלקיחה.
|
|
ר' עובדיה מספורנו מסביר שאכן הכוונה לקבלת מתנות, אך לאברהם הייתה מטרה בכך: "למען כשתאמרי שאת אחותי, יקווה כל אחד מהם שאשיאך לו, ולא יחשוב שום אחד מהם להורגני, אבל ייטיב לי במוהר ובמתן - כמו שהיה המנהג אז, שהיו מפתים את אבי האישה במוהר וקרוביה במגדנות, כדי שיסכימו לתת אותה לתובע... ובין כך חשב לצאת משם". אברהם סבר שיוכל ליצור מעין "מכירה פומבית" פיקטיבית של שרה, להרוויח זמן ולצאת ממצרים לפני שייאלץ לגלות את האמת. אלא שתוכניתו השתבשה כאשר שרה צדה את עיניהם של משרתי פרעה, שכמובן לקח אותה ללא יותר מדי דיבורים. פירושו של הספורנו נאה ומתקבל על הדעת, אך עדיין נותרנו עם פירושו הקשה של רש"י. המהר"ל מפראג, בפירושו "גור אריה" על רש"י, פותח ואומר שאברהם הסכים לקבל את מתנותיו של פרעה, משום שהיה זה במסגרת מילוי הבטחתו של ה' בתחילת הפרשה - "ואברכך ואגדלה שמך". לעומת זאת, מלך סדום ביקש לתת לאברהם מעין שכר על מאמציו במלחמת ארבעת המלכים, לא היה זה בגדר "ואברכך" ולכן סירב אברהם. בצד העקרוני מסביר המהר"ל, שאברהם חשב שכאשר "יתמודדו" חשובי מצרים ועשיריה על שרה בהצעות המוהר והמתנות, הוא יהפוך לאדם חשוב ואיש לא יעז לקחת את שרה בכוח. אך הוא לא הביא בחשבון שהמלך אינו כפוף לנימוס המקובל. אלא שכל המפרשים אינם מזכירים משום מה פרשה דומה מאוד שהתרחשה עשרות שנים לאחר מכן, והמופיעה גם היא בפרשתנו: לקיחת שרה לביתו של אבימלך מלך פלשתים. גם שם נאלץ אברהם לומר שהיא אחותו, גם שם היא נלקחה לבית המלך, גם שם התערב הקדוש ברוך הוא, וגם שם שרה משוחררת ואברהם מקבל ממון רב. אבימלך עצמו אומר לשרה: "הנה נתתי אלף כסף לאחיך" - וברור מדבריו שאברהם הסכים לקבל את הכסף. מדוע? יתרה מזאת: מה שקורה מול אבימלך תמוה עוד יותר מאשר המעשה במצרים. כאשר אברהם הוא מהגר עני, ייתכן שהוא מסכים לקבל את המתנות על-מנת שתקויים בו ההבטחה "ואברכך". אך זה אינו מצבו כאשר הוא מגיע לארץ פלשתים. אנו יודעים מתיאורי התורה לפני ואחרי סיפור זה, שאברהם הוא אדם עשיר ומכובד. במקרה של פרעה, אברהם מקווה לקבל מתנות; במקרה של אבימלך, הוא אינו מביע שום תקווה כזו. אך בשני המקרים הוא מסכים לקבל אותן, בניגוד לעמדתו מול מלך סדום.
|
|
