את יומו הראשון של הגשם, שניתך אתמול בכל עוזו על עירי, הרצליה, לא אשכח, מן הסתם, במהרה, ולא בשל חרדת הבצורת הפוקדת את כולנו. הוא דווקא הותיר בי טראומה הפוכה. משהו בנוסח תפילת יום הכיפורים, הרת-גורל, שבין היתר נחרץ בה דינו של אדם ל"מי באש ומי במים". וגורלי, לפחות ביום האתמול, נחרץ דווקא במים.
בבוקרו של יום סגרירי ניתך המטר בכל עוזו והתדפק על שמשות הבית. מחלון חדרי בקעו קולותיהם הצוהלים של תלמידי בית-הספר הסמוך, ששרו בחדווה רבה את שיר הילדים הנודע, "גשם גשם בוא" - והנה הוא, באמת, הגיע.
מצוייד במטריה ירדתי במדרגות הבית, הניצב על מדרון תלול, כשנעלי מתמלאות, תוך שניות, במי הגשם. כל עוד נפשי בי דהרתי למכוניתי, אלא ששוד ושבר: כל ניסיונותי להתניעה עלו בתוהו. המנוע נשנק ממים ונאלצתי להמתין דקות ארוכות עד שהצפתו התייבשה.
כל עוד רוחי בי שמתי את פעמי לחניון הקרוב, שבצומת כפר שמריהו, כדי ליטול מן החנות שם את העיתון היומי שלי. אבל, ערימת העיתונים, שנחה לה, כמדי יום, על המדף שמחוץ לחנות, הייתה ספוגה כולה במים, והעיתון ששחה בהם פשוט לא היה קריא.
בדרכי חזרה לחניון, נעדר-עיתון, ניסיתי לשווא לחצות את הכביש, כשהשלוליות הרבות מנעו זאת ממני. עוד אני ממתין, ומשאית-ענק, שחלפה במקום, התיזה עלי את שאריות המים שנותרו על הכביש. רטוב עד לשד-עצמותי הגעתי, סוף-סוף, בדרכי הביתה, לחניון. אלא שעץ עבות, שקרס בסערה של רגע, חסם את הכביש ברחוב נורדאו ומנע ממכוניתי, כמו ממכוניות אחרות, את נתיב הנסיעה. בלית ברירה נאלצתי לעשות "אחורה פנה" כדי להגיע לביתי בדרך הארוכה של כביש החוף. אלא שגם הפעם לא שיחק לי המזל: הרמזורים לאורך כל הדרך שבקו-חיים והבלגן בכביש חגג. נסיעה שיגרתית של עשר דקות הפכה באחת לנסיעה מורטת-עצבים, שנמשכה חצי שעה תמימה.
כל עוד נפשי בי, בנעליים רטובות וללא עיתון, הגעתי, סוף-סוף, בשעה רעה, הביתה. אלא שגם כאן ציפתה לי הפתעה: בסערת הגשם כבה החשמל בבית וגם האינטרנט, שבו אני מעביר את כתבותי, שבק-חיים.
או אז, בפאראפרזה על שיר הילדים הידוע, "גשם גשם בוא", שאותו פיזמו בחדווה רבה, בשעת-בוקר מוקדמת, תלמידי בית הספר הסמוך - שרתי אני, עכשיו, סר וזעף, את "גשם גשם - לך"!