בימי הזיכרון של רצח יצחק רבין, עולה וגואה מפלגת התקשורת הישראלית ושולטת בכיפה מתוך חדוות עשייה ושמחת יצירה.
מפלגה זו אינה מפלגה רגילה, ודווקא מהבחינות הפורמאליות הינה הניגוד המוחלט למבנה ולדרך הפעולה של מפלגה, שכן מפלגת התקשורת מעולם לא נבחרה בבחירות דמוקראטיות אלא כפתה את עצמה על הציבור, ובניגוד לכללי הדמוקרטיה - מפלגה זו בעלת שאיפה מתמדת לממש שלטונה גם במצב של מיעוט בטל, ואינה רואה בכך שום עיוות.
ומה הקשר לימי הזיכרון של רבין?
פשוט:
בימים אלו מתנהלים דיונים תחת דגל השמאל הקיצוני, כאילו הם דיונים אובייקטיביים ואף ממלכתיים.
זה בדיוק שדה הפעולה והמגרש הפרטי של מפלגת התקשורת.
אי-אפשר להמציא מצב יותר מתאים לעיוותי שמאל הזוי בשולי העשבים השוטים, מאשר תחת המטרייה הממלכתית של אירוע פוליטי חובק עולם, שבראשו ניצב ראש ממשלה שכבר אינו יכול להביע דעה - כאשר אל חלל ריק זה, ואל מורשת נבובה מתכנים, נכנסים הפוליטיקאים של מפלגת התקשורת ויוצקים את התכנים שלהם באין מפריע.
להזכיר, יצחק רבין האיש, התבטא לא אחת התבטאויות שנדחו על-ידי מפלגת התקשורת, אלא שעכשיו - אין קול ואין עונה לתכני השמאל ההזוי הנוצקים אל חלל רבין. כלל לא בטוח כי קיצוני השמאל נלהבו מההוראה-בקריצה של רבין, לשבור את העצמות לעברייני יידויי האבנים, וכלל לא ברור האם במפלגת התקשורת היו מסכימים להתבטאויות נוספות של רבין, אלא שכיום - אין מי שיישר את הדברים ויגיב להטייתם מהאמת, ועוד יותר ממה שהיה רבין אומר במצבים מדיניים חדשים, בהם אפילו שמעון פרס, ידידו ויריבו מצד שמאל - טען שההינתקות טעות.
מפלגת התקשורת הישראלית חווה עדנה בימי הזיכרון, שבחסותו היא מאשימה ברצח - האשמת שווא ללא דין, ללא בסיס לוגי, ובחוסר אחריות - את הימין, שבמקרה כיום מצוי כביכול בשלטון.
ההתלהבות, ההתלהמות, ההנאה שבהונאה - ניכרים בכל ריאיון בכלי התקשורת, החגיגה גדולה, ולמעשה ימי הזיכרון של רצח רבין הם ימי השנה של מפלגת התקשורת הישראלית.
בדרכי היום למשרד, האזנתי לכמה תחנות רדיו ממסדיות.
מטבע הדברים, בכולן התראיינו אנשי ציבור ומאזינים בנושאים הקשורים לרצח רבין ולימי הזיכרון.
בקווים היו הפרעות ושיבושים בגלל מזג האוויר, וברוב השידורים לא הצלחתי לקלוט את תוכן הדברים, אך דבר אחד היה ברור והוכח בכל השידורים - היה אפשר בקלות להבחין בין מרואיין התומך בעמדות ימניות, לבין מרואיין מן השמאל, וזאת, על-פי קוצר הזמן מזה - ואורך הרוח מזה, ביטויים פוגעים מזה - ודברי עידוד מזה, הפרעות וכניסה לדברים מזה - והתערבות מאוששת מזה, חוצפה של המראיין והטפת מוסר מזה - ודברי חנופה מזה.
ההבדלים באו לידי ביטוי לא רק בתוכנם, אלא גם בנימת הדיבור, בטון, ברצף המלים, בסבלנות או בהיעדרה כלפי המרואיינים - וכך בכל תחנות הרדיו הממסדיות.
בשוך הסערה, יועם ההד וידעך נרה של מפלגת התקשורת הישראלית, אשר תדע להמתין לאירוע הבא, ובינתיים להמשיך בשלה במינון אחר, אך בעקביות ובנחישות. וצריך שהציבור יזהה. 