מה עמוק הוא ההבדל בין שלושת ליצני "שלום עכשיו", השקופים במשימתם עד להחריד, לבין ענקי הקולנוע הפוליטי, המתוחכמים והמקוריים. אם גודאר וחבורתו יצרו קולנוע, מועדון ההפקות של "שלום עכשיו" עוסק בפרופגנדה. בעל האולפן, יריב אופנהיימר, אינו מפיק קולנוע בעל חזון אמנותי, אלא מזכיר כללי של ארגון חצי ביורוקרטי, בעל שדרת ניהול סדורה ושיטתית. מה לו ולאמנות? איפה הוא, ואיפה גודאר?
ולפיכך, בדיון ב"מפעלו הקולנועי" של אופניימר יש להחליף את המושג "קולנוע" במושג "תשדיר תעמולה". וכדאי לעשות זאת עתה, בטרם יחגגו בחוצות הסינמטק את לידתו של תת-ז'אנר קולנועי חדש או את שכלולה החתרני של סוגת ה"מוקומנטרי" (אותו ז'אנר בדיוני המתחפש לדוקומנטרי). שהרי בקרוב ייצא הסרט לאקרנים במועדוני התרבות בתל אביב או בערוץ הנישה בכבלים, וכרגיל במחוזותינו, במקום לעסוק בתכניו ולדון במהימנותו, יעסקו הבריות בניפוח מסכת עמוסה לעייפה של דיונים תיאורטיים על הקשר שבין קולנוע ופוליטיקה, "מחויבות היוצר", "האינטלקטואל המעורב", "הפואטיקה של הכיבוש" ו"האסתטיקה של הטרור".
אלא שגם כתשדיר תעמולה שקוף ולעוס, עשוי לנחול סרט המתיחות החדש כישלון צורב. שכן גם לתעמולה כללים משלה. אחת מתכונותיה הבולטות היא קצב התפתחות מהיר: תשדיר שהפקת היום ייראה מחר מיושן, והצופים יעמדו על נקלה על תכסיסיו. מסיבה זו, נדיר שתשדיר תעמולה מצליח באמת לשנות עמדות, ולרוב מסתפקים יוצריו בביצור העמדות הקיימות.
המפיק, יריב אופנהיימר, תיאר את מטרת המיזם במילים אלה: "לחשוף את האמת מאחורי הימין הישראלי ולהציגו ללא מסיכות או איפור, בשיטות לא קונבנציונליות". קצת מוזר שאדם המבקש לחשוף אמת מצהיר על היותו שקרן, ועוד מתגאה בכך. אולם באופן אירוני, זוהי בדיוק המוסכמה המקובלת בתעשיית התעמולה: איש אינו באמת חושב, שציפי לבני מסמלת תקווה חדשה, רק משום שאנשי יחסי הציבור שלה הורו לה להופיע בציבור בחליפות לבנות, כשם שאיש אינו מאמין באמת, שהאישה המיואשת והמיוזעת בתצלום שחור-לבן מרוטש בתשדירי הליכוד, היא תמצית שלמה ומדויקת של אופייה. מדובר בתעמולה, בסך-הכל תעמולה, שנועדה לקבע דימויים לטווח קצר, במסגרת מסע השיווק של תוכניות פוליטיות לקראת בחירות כלליות. לזה אנו מצפים ממפלגה לקראת יום הבוחר, וגם אם פה ושם נשמעות הסתייגויות מתעמולה כזאת, בדרך כלל אלה כללי המשחק, והציבור יודע היטב להעמיד תשדירים כאלה בפרספקטיבה הנכונה.
"שלום עכשיו" אינו מפלגה, אלא ארגון פוליטי בעל אג'נדה סדורה ומערך מושקע וקפדני של שיווק פוליטי. ככזה, הוא אמור לעסוק בהפצת אידיאה פוליטית, ואין להלין על השימוש שהוא עושה בטקטיקות המאפיינות תעמולה פוליטית מכל סוג. אולם הטקטיקה של "חשיפה סנסציונית" לכאורה שאומצה ב"שלום עכשיו", מעידה על פשיטת רגל מוסרית ועל חידלון יצירתי עמוק. התכסיס הקולנועי שרקם הארגון, אשר נועד לקעקע יריבים ולהשחיר מתחרים, הוא מסוג הטקטיקות המשמשות מפלגות כמוצא אחרון. זוהי טקטיקה "לשעת חירום" בלבד, לא משום שהיא מנוולת או מרושעת, אלא משום שהיא שקופה וצפויה, ומעידה על מצבם העגום של הנוקטים בה, יותר מאשר על "פשעיהם", הנעשים בהיתר ולאור יום, של מושאי גידופיה ה"קיצוניים".
כלל ידוע בתורת השכנוע הוא, כי אם אין לך דבר טוב להגיד על עצמך, עלייך להשחיר את יריבך. אם נכשלת בשיווק תוכניתך הפוליטית – או למצער, אם אין לך כבר מה למכור – עדיף שתתחיל בחיסול שיטתי של מתחריך, כדי לזכות בכמה קולות בחסד, ולא בזכות. זוהי המתודולוגיה העדכנית של "שלום עכשיו", שנראה כי מרבית הציבור אינו מכיר לעומק את משנתו הפוליטית, אבל הכל יודעים כי הוא "מתנגד להתנחלויות" ו"שונא ימנים".
הכישלון באותה "חשיפה מדהימה" של "רעיונותיהם המשיחיים" של אנשי הימין אינו רק בבימוי ובמשחק (כדאי היה לעושים במלאכות אלה ללמוד משהו מיהודה ברקן או מיגאל שילון, שידעו ללכת עם מתיחה עד הסוף ולאלתר כשצריך). הכישלון האמיתי בה הוא התחקיר – שלב אלמנטרי בכל עשייה של סרט דוקומנטרי. בבואם לחשוף את עמדותיהם של "הימנים", הם שכחו כי חברי הכנסת ויתר המרואיינים שוחחו כבר עם עיתונאים אחרים לפניהם או כתבו מילה או שתיים בעיתונות. וכך, את כל מה ש"הצליח" הסרט לכאורה לחלץ בערמומיות מדודו אלהרר, ניתן היה לקרוא כבר מזמן באינספור מאמריו שהם מופת לפובליציסטיקה. את כל מה שקיוו לשמוע ממיכאל בן-ארי יכול היה לשמוע כל מי שטרח להגיע לאחד מחוגי הבית שלו או לאחת מהרצאותיו.
בקיצור, לא מדובר פה בשום דבר חדש, אלא בחומרי גלם שיהודה ברקן היה משאיר על רצפת חדר העריכה של "עבודה בעיניים" או של "ניפגש בסיבוב", כמו אותו קטע שבו הנמתח מגלה את המצלמה הנסתרת לפני הזמן. שלא לדבר על הקורבנות" התמוהים שנבחרו לסרט: לא אלה המסתירים את עמדותיהם מאחורי סיסמאות נבובות, אלא דווקא לאלה שאינם חוששים להסתבך באמירות נוקבות, וחוזרים השכם והערב על דבריהם הברורים.
עכשיו ודאי יוזמן מנכ"ל "שלום עכשיו" לערבי הוקרה בחוגים "שוחרי הקולנוע" ויצירתו תידון בטורי ביקורת, אולם סרטו יישאר פרופגנדה נמוכה וקטנונית גרידא, שאינה עומדת בקני מידה מקצועיים, המכתימה יריבים במקום לבטא מסרים. ואם גם בפעם הבאה יבקשו ב"שלום עכשיו" לעשות תעמולה, כדאי אז שיפנו לאישים דוגמת אייל ארד, האמונים על הכלל הידוע כי "בתחבולות תעשה לך פרופגנדה".
