מאורעות היסטוריים רבים גודשים את הפרשה, החל מעזיבת אברהם אבינו את חרן, דרך ההינתקות הטריטוריאלית מלוט ומלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה, בנצחונו של רמטכ"ל (קראתם נכון) אברהם אבינו, ועד לבשורה המכריעה של לידת העם היהודי מאברהם, שנפרד מישמעאל, אבי העם המוסלמי ותרבות האיסלאם.
אולם מעֵבר למאורעות ההיסטוריים, משרטטת הפרשה פרופיל של אברהם אבינו וקווים לדמותו של מנהיג, שעתיד לעצב את דמותו של העם היהודי מבחינה תורשתית וסביבתית כאחת. למעשה, הביוגרפיה האישית של אברהם משקפת את הביוגרפיה הלאומית שלנו ומתמזגת איתה.
ההינתקות הפרשה מספרת על שלושה תהליכי הינתקות שעבר אברהם אבינו. אין מדובר בתהליכים פיסיים בלבד. ההינתקות הפיסית מסמלת את ההינתקות הרוחנית, המנטלית והאידיאולוגית. ההינתקות הראשונה, מבית אביו וממולדתו האלילית של אברהם, הייתה המכריעה ביותר והיא שסללה את הדרך לשתי ההתנתקויות הנוספות מלוט אחיינו המייצג את התרבות המערבית המושחתת והנהנתנית, ומישמעאל בנו, המייצג את התרבות האיסלאמית המזרחית, הפיראטית והאכזרית.
לא לשווא בחר לוט, שנפרד מאברהם, להתיישב בסדום שטופת הזימה, אשר כדברי הכתוב אנשיה "רעים וחטאים לה' מאוד". גם על ישמעאל מעיד הכתוב "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו". שוד ורצח מאפיינים את אורח חייו. נשמע מוּכר? אחרי ייהודו של אברהם, הפרידה משניהם, מעמם ומאורח חייהם הייתה אפוא הכרחית כדי לכונן את העם היהודי.
ראוי לציין כי הפרידה מלוט הייתה פרידה מרצון כהצעת אברהם, אך אברהם לא נטש את אחיינו השבוי ונחלץ לעזרתו כאמור במלחמה. במסירותו זו כלפי לוט הפגין אברהם רגשי אחווה ("כי אחים אנחנו") ודאגה עמוקה לבן משפחתו, בניגוד לקין שרצח את אחיו הבל. ובכך אולי אברהם הוא תיקונו של קין. לעומת זאת, הפרידה הסופית מישמעאל הייתה ביוזמת שרה אמנו, שצפתה ברוח הקודש את השפעתו המסוכנת על יצחק ועל עתיד עמנו, כפי שנראה בפרשה הבאה, פרשת וירא.
זמן המעשים ואומנם מעניין שאחרי שלוש פרידות משמעותיות אלה מהעולם הפגאני, מהסביבה המושחתת, מהעמים ומהשפעתם המזיקה, התורה שהיא חסכנית מאוד בלשונה, מציינת את גילו של אברהם, תוך ציון המילה 'שנה' לא רק אחרי העשרות, אלא גם אחרי היחידות. מדוע? ברור שהתורה לא עושה זאת למטרות סטטיסטיות לצורכי מירשם האוכלוסין. ציון השנים בהבלטה טעון משמעות סמלית עמוקה.
מכירים את הביטויים 'להעביר את הזמן' או 'בילוי זמן', שמשמעותו לקרוע את הזמן כמו בגד בלוי - שעליהם בנויים כל עולם הבידור ותוכניות הריאליטי - המאפיינים את התרבויות הנהנתניות, המערבית והמזרחית? ואילו אנשי העסקים הרציניים מדברים על "טיים איז מאני" (הזמן שווה כסף). הזמן משמעו אפוא ריקנות ולכל היותר כסף, כלומר המרוץ אחר החיים, אחרי הקריירה וכדומה. לעומת זאת ביהדות הזמן שווה מצוות ומעשים טובים. זוהי הנוסחה הייחודית ליהדות. לא הגיל הכרונולוגי הוא החשוב, אלא גיל המעשים. זמן איכות. הזמן המנוצל לעשיית מעשים טובים.
מסופר על אורח שנקלע לעיירה יהודית אחת, ולתדהמתו הרבה כשביקר בבית הקברות ראה שתוחלת החיים של תושבי העיירה הייתה קצרה ביותר. הממוצע היה עשר שנים בלבד, כפי שצויין על גבי המצבות. ויתרה מכך, למרבה הפלא צויינו גם מספר הימים ואף השעות של חייהם. לפשר תמיהתו של האורח הזר, הוסבר לו כי הקריטריון הקובע בעיירה הוא גיל המעשים הטובים, שהספיקו התושבים לעשות בחייהם, והוא גם שצויין על גבי המצבות.
התופעה המדהימה אצל אבותינו ואימהותינו הצדיקים, הוא
שגיל המעשים חפף את גילם הכרונולוגי, וכל רגע פנוי בחייהם היה מנוצל למצוות.
ואכן אברהם בצאתו מחרן היה בן "חמש
שנים ושבעים
שנה". אחרי שנפרד מלוט, בלדת הגר את ישמעאל, היה בן שמונים
שנה ושש
שנים. ובברית, שבו התבשר על היפרדות יצחק מישמעאל לשני עמים, ועל הברית הנצחית עִם העם היהודי, גילו היה תשעים
שנה ותשע
שנים. הבלטת השנים בשלוש תחנות משמעותיות אלה בחייו באה לציין את העובדה, כי לא הושפע מסביבתו הרעה - לא ממולדתו, לא מלוט ומשפחתו הגר ולא מישמעאל. הנשק הסודי היה הזמן היהודי, קרי: מילוי מצברי הזמן במצוות ובמעשים טובים.
תיקון העולם פרשתנו מצביעה על מעשיו הטובים של אברהם, שתיקן את חטאי הדורות הקודמים. הוא תיקן את חטאו של אדם הראשון כפוי הטובה, שהאשים את הבורא(!) בחטא האכילה מעץ הדעת, כשהתריס כלפיו כי "האישה אשר נתת עימדי" פיתתה אותו לחטא. אברהם לעומתו בנה שני מזבחות לה', בבית א-ל ובחברון, כהכרת תודה על שתי הבשורות הטובות: מתן ארץ ישראל לעם ישראל בניו - בשורת הצאצאים ובשורת הארץ.
אברהם תיקן גם את חטאו של קין. לא רק בהצלת בן אחיו לוט, כפי שציינו, בניגוד להתנכרותו של קין להבל. בעוד שקין היה עובד אדמה, וטיפח את הגשמיות, אברהם אבינו מתחבר לפנימיותו ולבורא, דבק במצוות ומתנער מעולם הרכושנות ומן התפיסה החומרית. "אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם" מצהיר אברהם קבל עם ועדה לפני מלך סדום, שמבקש לתת לו את הרכוש שאברהם הציל מן השבי, והוא מפגין את אמונתו המלאה בבורא. יושרו של אברהם היה כה גדול, שבניגוד ללוט הוא הקפיד, שאפילו צאנו לא יאכל מן הגזל.
אברהם לא הסתפק בכך, ולא נח על זרי הדפנה גם במישור הציבורי. בניגוד לנח, שלא הייתה לו כל השפעה על דורו, אברהם כמנהיג לא הסתגר במגדל השן, ויצא מייד לפעילות ציבורית. "הנפש אשר עשו בחרן" מסביר רש"י, אלה הנפשות שאברהם ושרה (בזכות עצמה) הכניסו תחת כנפי השכינה, שאברהם היה מגייר את האנשים, ושרה הייתה מגיירת את הנשים.
אני מאמין בניגוד למורדים של מגדל בבל, אמונתו של אברהם בבורא באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בעשרה ניסיונות שמיים, שעמד בהם בכבוד. אחדים מהם מופיעים כבר בפרשתינו, העזיבה את מולדתו האלילית, ואחר כך הרעב שאילץ אותו לרדת למצריים, כמו גם הניסיון עם אשתו שנלקחה לבית פרעה. אברהם עלה לארץ, לא בגלל הכסף והכבוד שהבטיח לו ה' בנדודיו, בניגוד לטבע, אלא רק בגלל צו ה'. אם כן, כיצד עירער אברהם לפני ה' על הבטחת הבנים, בעודו ערירי, ועל בשורת הארץ, כששאל את ה' "במה אדע כי אירשנה". לא, אברהם המאמין לא ביקש שום אות מה', ולא עירער על דרכי ההשגחה העליונה. נהפוך הוא. כדרכם של אבותינו הקדושים השאלות נבעו מתוך ענווה ומתוך דאגה עמוקה למצבם הרוחני.
הדאגה הייתה כפולה - חשש מפני מיצוי זכויותיהם מחד-גיסא, בעקבות חסדי הבורא עימם, והחשש שאינם ראויים מבחינת מעשיהם לחסדי ה'. הייטיב לבטא תפיסה זאת יעקב אבינו בפסוק: "קטונתי מכל החסדים, אשר עשית עימדי". זו אותה ענווה הנעוצה גם בהכרת טובה לבוראם, ובאמונתם בו.
אחרי נצחונו במלחמת ארבעת המלכים חשש אפוא אברהם מפני מיצוי זכויותיו, כמו גם למצבו הרוחני, האם
הוא ראוי לבשורת הבנים והארץ. ואז כרת עימו הקב"ה את ברית בין הבתרים, כסמל להקרבה אישית ולאומית למען היהדות. זו הזכות הנצחית העומדת לעם היהודי, וטבועה במאגר הגֶנים הלאומיים שירשנו מאברהם ומאבותינו בכלל.
מה הפלא שהקב"ה משבח את אברהם בתחילת הפרשה "והֱיֵה ברכה". מציאותו של אברהם אבינו ומורשתו היא ברכה לעולם כולו.
