המלעיל היורד לחיינו

בתחילת שנות ה-50' חל בחיי העם היהודי מאורע היסטורי גדול: בלי הרבה טקסים ובלי תגובה של ממש מצד ה"קהילה" הבינלאומית, קטעו הערבים באכזריות ובאטימות לב את ישיבתם הרצופה של היהודים בארצות המזרח וגירשו אותם כשרק מזוודה אחת בידם, לאחר שהחרימו את כל רכושם. תחילתה של ישיבת היהודים באותן ארצות הייתה לפני יותר מ-2,700 שנה, בטרם נולדו הערבים, כאשר סרגון מלך אשור כבש את ממלכת ישראל (הממלכה הצפונית) והגלה את תושביה לחבל הארץ הנקרא כיום כורדיסטן. מאז ישבו יהודים ברציפות בכל ארצות המזרח, שמרו על דתם, על מנהגיהם העתיקים שמקורם בבית המקדש, שימרו את לשונם הקדומה כלשון קודש, למדו היטב את הלשון המקומית, תחילה ארמית ולאחר מכן ערבית, פיתחו גם לשון שלישית, יהודית-ערבית, על-פי הניב המקומי (למשל היהודית-הערבית הבגדדית) וחיו את חיי המזרח בסימביוזה עם בני המקום, מתוך כבוד לשלטונם ולמלכותם. לישיבה רצופה זו היה ערך תרבותי עצום של שימור התרבות היהודית העתיקה. העובדה שאותו חלק מזרחי של העם היהודי לא הורק מכלי אל כלי, כפי שקרה ליהודי אירופה מדי פעם בפעם, ולא גורש ממקום למקום תוך קטיעה חוזרת ונשנית של שורשים, איפשרה העברה ישירה מדור לדור של מבטא עתיק, שבו אנו יכולים לטעום מעט מן האופן שבו דיברו פעם אבותינו כאן בארץ ישראל. פילולוגים ובלשנים היסטוריים רואים בעברית שבפי יהודי תימן ובעברית שבפי יהודי בבל מכרה זהב להכרתנו את עצמנו, אך מנהלי הפוליטיקה של התרבות בישראל הנולדת אינם סבורים כך. עם האוצר התרבותי הזה בידיהם, המומים מן האופן שבו בעטו אותם הערבים "שכניהם וידידיהם" החוצה, הגיעו יהודי עירק לישראל, מדינה חסרת כל, הנאבקת על חייה הפיזיים כתינוק המחפש רק את בקבוק החלב. על האוצרות הלשוניים שהגיעו עם העולים לא היה לאיש זמן לחשוב, גם לא לשרי החינוך ההיסטוריונים ואנשי התרבות בן-ציון דינור וזלמן שז"ר. אפילו יצחק בן-צבי, החוקר המובהק של קהילות ישראל במזרח, לא קם ואמר: בואו ננצל את ההזדמנות וניעזר ביהודי בבל כדי לשפר את מבטאנו. בארץ עסקו הכל בליקוק פצעים ממלחמת העצמאות ועדיין לא החלו אפילו לקלוט את אימי השואה באירופה. פקידי עלייה יוצאי לבוב או פינסק פגעו בגסות בשמותיהם העתיקים של מי שבאו מן המזרח ו"תיקנו" אותם כדי להתאימם לטעמם שלהם, והמבטא העברי העתיק נשמע להם כמשהו שיש לסלקו במהירות מירבית כדי להתאימו לעברית המקומית. יהלום נתפס בדרך כלל כדבר רצוי, אך לא אם הוא נתקע בוושט של תינוק, שאז הוא נתפס כגוף זר שיש לסלקו מיד. הכל עניין של הקשר. זהו מקור הטרגדיה שקרתה למבטא העתיק שלנו, שהובא אלינו מן המזרח והוגש לנו בשלמות ובאופן אותנטי. בהקשר של השנים 1950 או 1951 הוא נחשב כאן גוף זר. את פירותיה המרים של טרגדיה לשונית ותרבותית זו אנו אוכלים כיום בכל פה. שמות מזרחיים עברו השתכנזות לחומרה, והם נהגים בפי שדרים במלעיל, למשל שימון מזרחי, פיני גרשון, לופא קדוש, בני סופר, אזולאי, כחלון (אם כי לעתים שומעים גם כחלון) וכיוצא באלה. במשפטיהם של פוליטיקאים בני עדות המזרח שומעים לא פעם בין מילה למילה את צליל ההשהייה האשכנזי המעורר סלידה "אֵיי". שדרים שהוריהם עלו מתימן, מעירק, ממצרים, מסוריה או מצפון אפריקה מדברים על פיל בחנות חרסינה, מה-שיֶיך, מכבי, הפועל וכדומה.. בסיום תוכנית או משדר הם קוראים את רשימת העורכים, המפיקים והטכנאים ומקנחים לעתים ב"ואנוכי", ובשעת ראיון או שיחה בשידור חי אומרים בחייך. לחגים הם קוראים חנוכה, פורים וטובשבט – הגייה שהיא כבר מלעיל דמלעיל ונשמעת הונגרית ממש. הרדידות הישראלית הזאת מביאה לפגיעה גם בשמות לועזיים, וכך אנו שומעים על אומן הלחימה ברוֹסלי (Bruce Lee ) ועל להקת רדוטצ'יליפפר ( Red Hot Chili Peppers)). אכן, כל אומה ולשון שאינן דוברות אנגלית משבשות אותה על-פי המקובל אצלן, והיפנים אף זכו שייעשה סרט קולנוע על נסיגת היפנית לטובת האנגלית (Lost In Translation), אך השפעת המלעיל בתחום זה אצלנו מלמדת עד כמה הרחיקה השתלטות המלעיל לכת. בעניין השפעת הערבית על המבטא המלעילי בעברית נדון באחד הטורים הבאים, במסגרת הדיון בהשפעתה של הערבית על לשוננו בכללה.