בתחילת עונת החורף של הלימודים מתחילה עונת הציד. סחור-סחור הולכים ובאים לכיתות י"ב השונות הפזורות בכל הארץ: ראשי ישיבות, ראשי מכינות, ר"מים בישיבות הסדר, ר"מים במכינות, ועוד. כולם מנסים לשבות את לבם של השמיניסטים להגיע דווקא אליהם. לא לחינם אמר אחד מראשי הישיבות התיכוניות, כי אצל רבים מהשמינסטים קיימת הרגשה של חנות ממתקים: היום הם שמעו דבר תורה מראש ישיבה אחד, שבוע מאוחר יותר הם שומעים מראש ישיבה אחר, ובאותו שבוע הם עוד מספיקים לשמוע את ראש המכינה מספר על מכינתו.
למעשה, כשבוחנים את המאמץ המרובה שהמחנכים הדגולים הללו משקיעים, הפירות אינם משביעי רצון. בכל שנה מסיימים כשבעת אלפים בנים דתיים את כיתה י"ב, ולמרות זאת, פחות מחצי מהם יילכו בשנה שאחרי לישיבות הסדר או למכינות. רובם של הבחורים בוחרים ללכת ישירות לצבא ולא בוחרים להמשיך במסגרת לימודית או להתחזק מבחינה דתית. כמובן, שיש מגוון סיבות לכך. החל מסיבות כלכליות בשל עלותה של שנה כזאת, מנטליות ואופי דתי של הבחורים המחפשים ת'כלס, ולגמור את הצבא כמה שיותר מהר כדי להתקדם הלאה, וכלה בכך שלא כולם רואים את עצמם כאנשי ספר ויותר רואים את עצמם כאנשי עשייה, ולמען האמת אף לא כולם רואים עצמם כדתיים בשמינית.
מצב עניינים זה מסביר את הקמתה של מסגרת יג"ל. זוהי מסגרת חדשה יחסית (זו השנה הרביעית) המונה כיום כשבעים יג"לים. המסגרת הוקמה על-ידי תנועת הקיבוץ הדתי, ומטרתה שונה באופן עקרוני מהמסגרות הקיימות. הרעיון היה לתת מענה ערכי, דתי וחינוכי לבוגרי שמינית, שבוחרים בעשייה משולבת בלימוד תורני ולא רק בלימוד. משתתפים בה בנים ובנות: בני קיבוצים ובני העיר, בנים ובנות מכל הארץ. מדובר במסגרת חינוכית לבוגרי כיתה י"ב שהחליטו להשקיע את זמנם בעשייה. הם בחרו לא ללכת לישיבת הסדר ואף לא ללכת למכינה אלא לפנות לכיוון של תרומה לחברה, הנעשית במסגרת חינוכית מודרכת ומפוקחת.
התרומה נעשית בכעשרה מקומות בכל הארץ, במגוון תחומים. אם במועדוניות נוער, ליווי נוער בסיכון ועזרה משמעותית להם, אם בקליטת עלייה ועבודה עם בני נוער עולים, ילדים מהעלייה האתיופית, ואם בנתינת סעד לאנשים בעלי מוגבלויות, ועוד מבצעים חברתיים בעלי משמעות ערכית וחינוכית. מניסיוני אני מעיד שהחבר'ה המגיעים ליג"ל הם בנים ובנות ערכיים, דתיים, ישרים ומוסריים, שאינם מרגישים בשלים ללימוד ישיבתי והם רוצים לתרום לחברה הישראלית, ולהציב לעצמם אתגרים ראשונים במעלה ובתרומה.
לאחרונה התחלתי לעבוד בתנועת הקיבוץ הדתי בתור רב יג"ל. יג"ל הם ראשי תיבות של:
י"ג לקהילה. הם גם רומזים לפסוק: "ואני בחסדך בטחתי - יגל לבי בישועתך", כשיג"ל הוא גם מלשון גילה ושמחה. תפקידי הוא כפול, הן ללוות את החברה שבתוך התוכנית ולדאוג שמלבד הדגש על העשייה במהלך השבוע תהיה לכל גרעין תוכנית תורנית ולימודית, והן לגייס לשנה הבאה חברים חדשים המתאימים לכך.
אני מבקש להעלות כאן שאלה חינוכית עקרונית, והיא התופעה המעניינת שאני מוצא במוסדות רבים אליהם אני פונה כדי לגייס משם חברים: למרות שבחלק ממוסדות אלו יש אחוז לא קטן של בנים שמחליטים לא ללכת לישיבת הסדר וגם לא למכינה, בכל זאת בשעה שאנו מבקשים לבוא ולספר על יג"ל, מתברר שהמחנכים והמורים בתיכון אינם מעוניינים לחשוף את תלמידיהם למסגרת זאת. חלקם אומרים בנימוס שזה לא מתאים לקו של הישיבה שלהם, וחלקם מסבירים שבשלב זה של השנה הם מעדיפים "לדחוף את החבר'ה" (ציטוט של אחד המחנכים) רק לישיבות הסדר או למכינות. רק את אלו שהמחנכים ייכשלו מלשכנע ומלהשפיע עליהם, אולי אפשר יהיה לפגשם לקראת סוף השנה. כמובן, שזו החלטה חינוכית עקרונית שיש לכבד.
ברם, השאלה אותה אני שואל היא עד כמה החלטה זו נכונה מבחינה חינוכית. אין ספק שלמוסד חינוכי צריכה להיות אמירה בנוגע לדרך בה הוא רואה את בוגרי השמינית שלו, ברם מדוע האמירה של העשייה הערכית מקופחת? כלום הכל מתאימים ללמוד תורה לאורך כל היום? למה נגרע חלקה של גמילות החסדים בעולמנו החינוכי? ולבסוף, למען הסר ספק: איני בעד שמי שרוצה ללמוד תורה יוותר על רצון זה, אדרבה - מקומו הוא בישיבת הסדר או במכינה. העולם עומד על התורה, וכמה שיותר לומדי תורה הם ברכה לעולם. אך, העולם עומד גם על גמילות חסדים ועבודה, שאני חושש שמקומם מעט נגרע.
