ארסנל השקרים של שונאי ישראל במזרח התיכון מכיל אוסף בלתי נדלה של שקרים. רשימה לא מלאה שלו כוללת את הטענות הבאות: התנ"ך הוא פברוק; ליהודים אין קשר היסטורי לארץ; הכחשת השואה; הפרוטוקולים של זקני ציון; דמוניזציה של צה"ל כצבא שמבצע כל הזמן פשעי מלחמה; הנכבה; קיומו של עם פלשתיני עתיר זכויות; היהודים הם עם נחות (חזירים וקופים); מזימה לפגוע באל-אקצה; הפצת האיידס; קצירת איברים; ועוד. השקרים הללו חיים וקיימים ומתפתחים באופן דינמי. בתחילה הם נשמעים לעולם החופשי הזויים, והוא מתעלם מהם ומסכנתם. כך יכולים אויבינו להמשיך לטפח אותם, וגם אם לא יתקבלו בינתיים על-ידי העולם החופשי, הוא אינו מפריע לאזרחי המזרח התיכון לטפח אותם, ולהעצים בעזרתם את הגל העכור של שנאה לישראל. שנאה, שהיא הסיבה העיקרית למניעת האפשרות לשלום.
אומרים שלשקר אין רגליים, אלא ששקר שמאפשרים לטפח אותו מצמיח עם הזמן רגליים. כך קרה ללא מעט שקרים. בתחילה - חסרי היגיון וחסרי בסיס, אך עם הזמן הם משתכללים ומוצאים תימוכין. ראשית, מהסיבה הפשוטה שחוזרים עליהם מספיק פעמים. אך גם עקב התפתחותם. בין אם על-ידי הסתמכות על פוליטיקאים נכלוליים, שהאג'נדה הסמויה שלהם כוללת את שנאת ישראל או את תאוות בצע הנפט. בין אם על-ידי פוסט-היסטוריונים תאבי פרסום, שמוכנים להשכיר את היושרה המקצועית לכל תעלול, במיוחד אם בתמורה מתקבל מימון סעודי לקתדרה שלהם. הכשרת השקרים נעשית אף על-ידי פברוק ראיות ותיבולם בחצאי אמיתות, מלאכה שנעשית בשקדנות על-ידי ארגונים אנטי ישראלים המתכסים בתארים חסודים, ומסתייעים במקרים לא מעטים אף בישראלים חדורי שנאה עצמית.
בכל רגע נתון, ארסנל השקרים והפנטזיות המזרח תיכוני הזה כולל את השקרים שהמערב כבר קיבל, את אלה שהוא מתלבט לגביהם, ואת אלה שהוא מתעלם מהם לחלוטין לפי שעה, והוא מתייחס אליהם בסלחנות, כפי שמתייחסים בסלחנות לקניבליזם של שבט מוזר, שזה עתה התגלה במקום נידח, שרגל אדם מערבי לא דרכה בו מעולם. אך מפעם לפעם מגיע שקר זה או אחר, שהתעלמו ממנו בעבר, בדרכי רמייה אל תוך התודעה הבינלאומית. כך מוצאת את עצמה מדינה שרודפת, מעמידה לדין ומוקיעה את קומץ ה"
טייטלים" שלה, בנחיתות הסברתית מול כנופיות של עשרות אלפי "טייטלים" ואפילו עשרות אלפי "קרליקים", שלא רק שאינם עומדים לדין, הם אף זוכים לכבוד גיבורים.
הטעות של ההסברה הישראלית היא שאנו מתייחסים לכל אחד מהשקרים, ולכל אחד מחלקיו, כיישות נפרדת, ואנו נזכרים להילחם בהם רק לאחר שהם הופכים למקובלים גם על גורמים בעולם החופשי. איש לא שמע על העם הפלשתיני לפני 1948 וגם לאחר מכן, אך כאשר ראש הממשלה
גולדה מאיר התרעמה על קבלת השקר הזה, כבר היה מאוחר מדי ומעט מדי. כל זמן שחיו בינינו מספיק אנשים שידעו מגוף ראשון בדיוק מה קרה במלחמת השחרור, ובמיוחד כל עוד ש
דוד בן-גוריון חי, ואפילו כשפרש ממפא"י ומפעילות פוליטית בכלל, איש במפלגת העבודה לא היה מעלה על דעתו להתייחס ברצינות לטענת הנכבה. אך כיום השתלטה על מפלגת העבודה חבורה שמאלנית שתוקיע כל מי שיעז לשלול את הטענה.
הטענה שצה"ל, בניגוד לכל הערכים שמחדירים בו באופן עקבי, ובמיוחד לאחר שפעולותיו הוכנסו לפיקוח משפטי הדוק, יבצע פשעי מלחמה בזדון ובהיקף עצום, לא הייתה יכולה אפילו להתקבל על הדעת, אלמלא פעולתם המתמשכת של גופים אנטי-ישראלים שפעלו בגלוי ובהיתר, ואף העטו על עצמם אצטלא של ארגוני זכויות אדם, וזכו ללגיטימציה של העיתונות הישראלית, אשר ציטטה כל חומר תעמולה שהם יצרו בלי כל בדיקה או ביקורת. בה בשעה שהבודדים שהעזו לבדוק את הטענות ולהוכיח את אי-נכונותם זכו להתעלמות.
