שלילת סמכות המנהל להגביל הוצאות

ביום 22.10.09 ניתן על-ידי בית המשפט העליון פסק דין עקרוני בשאלת הכרה בניכויים במסגרת חישוב השבח (ע"א 8763/06 גבריאלי נ' מנהל מס שבח ירושלים). בפה"ד נדון עניינם של מספר תושבי חוץ שהיו בעלים של מקרקעין בירושלים. בשנת 1996 התקשרו המערערים בעסקת קומבינציה, הנחשבת כמכר חלקי לצורך מס שבח. מנהל מס שבח סירב להכיר במלוא ההוצאות שהוציאו המוכרים בגין שכ"ט עו"ד, והגביל הוצאה זו ל - 2% מחלקם בעסקת הקומבינציה. המוכרים, שהוציאו במהלך השנים סכום של כ - 950 אלףש"חבגין ההוצאות המשפטיות (למעלה מ - 50% משווי חלקם במכירה), נקטו הליכים מול מנהל מיסוי מקרקעין שהובילו להגדלת השיעור שהתיר המנהל ל-8%. המערערים הגישו על כך ערר לוועדת הערר. הם הדגישו כי ההוצאות הינן גבוהות מאחר שמדובר בהוצאות לאורך שנים, ומאחר שהן כוללות טיפול ברכישה, במכירה, מול רשויות המס, טיפול בהשבחת הזכויות ובהיטל ההשבחה. ועדת הערר דחתה את הערר בקבעה כי חלק מן ההוצאות אינן קשורות לעבדותו הרגילה והמקובלת של עו"ד ועל כן אין להתירן בהתאם לסעיף 39(7) לחוק מיסוי מקרקעין המתיר "שכ"ט עו"ד ששילם המוכר בקשר לרכישת הזכות במקרקעין ומכירתה". הוועדה גם סירבה להכיר בניכוי מכח סעיף 39(1) המתיר באופן כללי הוצאות להשבחת המקרקעין, בקבעה כי סעיף 39(7) הינו ספציפי. עם זאת ועדת הערר הגדילה את השיעור המותר בניכוי בנסיבות העניין ל - 10%. המערערים לא ויתרו, ובצדק, וביה"מ העליון (ברב של השופטים חיות ואלון מול דעת מיעוט של רובינשטיין) אכן קיבל את עמדתם בקבעו מספר הלכות חשובות. ראשית, תיחם ביה"מ את מסגרת הדיון ואת תכלית החקיקה של הוראות סעיף 39 "כהוראות שנועדו להגשים עקרון יסוד בדיני המס והוא מיסוי הרווח הכלכלי האמיתי שנצמח לנישום כתוצאה מעליית ערכם של המקרקעין". עיקרון כללי זה תומך בעמדת המערערים שסעיפים 39(7) ו - 39(1) אינם מוציאים זה את זה וניתן לשלב ביניהם, דהיינו אף אם שכ"ט עו"ד אינו נכנס בגדר הסעיף הראשון, עדיין יכול שיוכר הוא כהשבחה, המותרת מכח סעיף 39(1), שהינו סעיף כללי. זאת ועוד, ביה"מ העליון קובע במפורש שאם הוכיח הנישום שהוציא הוצאה בגדר המטרות של סעיף 39 הרי שמנהל מס שבח אינו רשאי שלא להתיר את מלוא ההוצאה - יהא גובהה אשר יהא! אמנם, אם וככל שההוצאה נראית בלתי סבירה, על הנישום יעמוד נטל כבד יותר להוכיח שאכן הוציא אותה, ואולם ככל שיוכיח זאת, הוא זכאי לכך שתוכר במלואה. זאת - על-מנת למנוע סיטואציה של מיסוי על רווח מדומה שכלל לא נצמח לו. נקבע שמקום בו מוקנית סמכות להגביל הוצאה - על המחוקק לעשות זאת במפורש. בהתאם להחלטת ביה"מ הוחזר הדיון לוועדת הערר, על-מנת לבחון מחדש את ההוצאות שלא הותרו על ידה, תוך שמירת הכלל שלא ניתן להגביל את שיעורה של ההוצאה. המדובר בפסק דין חשוב, המדגיש את חשיבות הטלת מס אמת על רווח כלכלי, עקרון שנקבע ע"י ביה"מ בשנים האחרונות בהלכות מ.ל. ו - סלון מרכזי וראוי שיעמוד כנר לעיני רשויות מיסוי מקרקעין.