המזימה: לדלל את המדינה מיהדותה

מבחינתם, הפתרון ליישום החזון הנפסד של מדינת כל אזרחיה, הוא בדילול המדינה היהודית מיהדותה. בדיוק כפי שמועצת מנהלים נכלולית של חברה גדולה מדללת את אחזקות הציבור במניותיה, על-ידי הפקת כמות אדירה של מניות חדשות. לפתע פתאום נכמר ליבה של עדת הצבועים לנוכח "גירוש אלים של ילדים מארץ הולדתם". איפה היו הצבועים הללו בעת שאלפי ילדים, ילידי המקום, אזרחים נאמנים ויהודים טובים, גורשו מבתיהם בגוש קטיף? עכשיו הם נעשו רחמנים בני רחמנים והקימו עמותות לאין-מספר, חלקן ממומנות על-ידי מיטב שונאי ישראל באיחוד האירופי, להגברת חיבוקם של הגויים וילדיהם. ולא פעם נופלים ברשתם יהודים טובים, שרחמנותם ותמימותם עולים על יצר הקיום הלאומי שלהם. מהו הפתרון המוצע למחנה הלאומי? – הסוגייה אכן מורכבת וטעונה, אבל דבר אחד ברור: בניית בית חולים ליד הגשר כלל לא תפתור את הבעיה.

הצד השני של אותו מטבע בדיוק הוא המאבק שמנהלים יפי-נפש למיניהם בחברה הישראלית, למניעת גירושם של ילדי העובדים הזרים, גויים גמורים אפילו על-פי "ההלכה הישראלית" המכשירה צאצאי יהודים. ודאי שסיפורם של הילדים הללו נוגע לכל לב אנוש. ולא פלא שגם במחנה הלאומי והמרכזי, קמו יהודים רחמנים המתנגדים לגירושם, כמו למשל שר החינוך גדעון סער וח"כ נחמן שי. אבל איפה טובת הכלל? וכי לא לימדונו משפטנינו שכל אימת שטובת הפרט מתנגשת בטובת הכלל, טובת הכלל מנצחת? הן רק באחרונה קבעו מומחים, כמו למשל הפרופ' רות גביזון, שמתן מעמד קבע לעובדת הזרה הדומעת, אמו של פטריק הקטן והמסכן, יסכן את צביונה היהודי של המדינה ואת עתידה הכלכלי (בכך שתיגזל פרנסתם של האזרחים הנאמנים היהודים).

מכנה משותף אחד קיים לשתי התופעות הנפסדות בתכלית הללו: העלאת גויים וחצאי יהודים מכל קצווי תבל, מזה; ומתן מעמד חוקי לילדי המהגרים הזרים ואגב כך גם להוריהם, מזה. שני המקרים מבטאים את חזונם המבחיל של חוגים חילוניים מן השמאל והמרכז, להפוך את המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה. קורה לפעמים, למרבה הצער, שגם פעילים בולטים במחנה הלאומי, שדגל הלאומיות היהודית הגאה בפיהם, נופלים בפח הזה. נמאס להם, לחוגים ידועים בציבור החילוני, לראות את "הדתיים האלה", על כל צעד ושעל. הם מן הסתם חשים מאוימים מול ציבור הנאמנים לתורת ישראל. הם מחליטים למענם מתי ייצאו למלחמה וכיצד ינוהל מו"מ לשלום; הם תופסים דרגות בכירות בצבא, באקדמיה, בכלכלה, ברפואה ובמשפטים. הם מנסים, רחמנא ליצלן, לכפות על כל השאר את אמונותיהם ואת דעותיהם. והם, רח"ל, רק מתרבים עם שיעורי ילודה של 6-5 ילדים למשפחה, מול ילד או שניים וכלב במשפחות הציבור האחר.

סח לי בזעזוע ידידי הרב א', שעלה באחרונה עם משפחתו מאורגוואי, ונקלט במרכז הקליטה ברעננה: "בני הקטן פיתח קשרי חברות עם בן גילו, בן למשפחת עולים מפרו, שהתגוררה בדירה ממול. באחד הימים הוזמן הבן להיכנס אליהם, ולתדהמתו גילה שם אוסף של פסלי מריה 'הקדושה', פזורים בכל פינה בדירה, ועשרות צלבים על כל צעד ושעל. הם אפילו לא ניסו להסתיר את אמונתם הנוצרית. בני ברח בבהלה החוצה. אחר-כך שאל אותי איך ייתכן שברחנו ארצה מפני המריות והפסלים ומצאנו אותם כאן, בארצנו, על סף ביתנו". התברר כי מדובר במשפחה גויית לכל דבר. "כן, אנחנו נוצרים", הם אמרו בגילוי לב לרב א'. ולמרות זאת הם נמצאו על-ידי המסננת הישראלית המלאה חורים כגבינה שוייצרית, כשרים לעלייה, כנראה מפני שאיזשהו סבא-רבה שלהם היה - לפני שלושה דורות או יותר - יהודי למחצה, וכנראה כבר בזמנו שכח מיהדותו. אבל די היה בכך כדי לזכות בחסדי המדינה היהודית הפראיירית, שנחלצה לשפר רמת חייהם ולהעניק להם מתנות שמעולם לא חלמו עליהן: כרטיסי טיסה ארצה, מגורי חינם באיכות ארבעה כוכבים, דמי קיום חודשיים, גבוהים מאשר שכרם בפרו, וכל השאר. קייטנה על-חשבון העם היהודי. א' תהה באזני ראשי המשפחה לפשר בואם ארצה, והם הודו בגילוי לב: "כאן יותר טוב. הכל טוב. אם לא יהיה טוב, נחזור לפרו". רק בעיה אחת בכל זאת הייתה להם עם מדינת ישראל: "התפלאנו שביום כיפור אין תחבורה ציבורית. רצינו לנצל את יום החג לטיול בארץ, ולא מצאנו תחבורה. איזה מין חג זה בלי תחבורה ציבורית? מה קרה לכם?". השבוע, כך נודע לנו, הגיעו לאותו מרכז קליטה עוד עשרות רבות של משפחות עולים והפעם ממזרח אירופה. למעלה ממחציתם – גויים גמורים. סיפורים דומים מן הסתם מתרחשים בשאר מרכזי הקליטה.