אופיו המדהים של אברהם אבינו, ומסעו הרוחני מהיותו בנו של עובד אלילים עד להיותו בן שיחתו ממש של הקב"ה מעוררים פליאה והערצה גדולה בקרב בניו בכל הדורות. הרי, בפרשת 'וירא' הגיע אברהם אבינו לדרגה רוחנית כה גבוהה עד שה' אמר: "המכסה אני מאברהם אשר אני עֹשה: ואברהם היֹו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו-בו כל גויי הארץ" [בראשית יח, יז-יח]. ואז החליט הקב"ה לגלות לאברהם את כוונתו להפוך את סדום ועמורה.
ומה עשה אברהם בתגובה? כהרגלו, הוא חייב היה להבין מה בדיוק קרה, ומדוע החליט הקב"ה להשמיד את שתי הערים הללו. "אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא-תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה" [בראשית יח, כד]? נראה שעל-פי תפיסתו המוסרית המקורית של אברהם, קיומו של מספר מסוים של צדיקים מצדיק את הצלתה של העיר כולה - כולל את הרשעים שבה. מנין הוא הגיע למסקנה הזו? אברהם אבינו כנראה בנה לעצמו מודל אתי - יותר מארבע מאות שנה לפני מתן תורה - שבו ערך הערבות ההדדית חשוב מאוד. שנים רבות לאחר מכן חז"ל קבעו ש"כל ישראל ערבים זה בזה" [שבועות לט, א]. ברם, הם פסקו שרק עם ישראל ערבים זה בזה. לעומתם, אברהם קבע לעצמו שזהו כלל אוניברסלי, ולכן הוא רצה לדעת, למעשה, כמה צדיקים נוכרים - אשר בערבותם לשכניהם בעיר רשע - יכולים להטות את מאזני הצדק של אותה עיר לטובה, ולהצילה.
ההיפותזה המוסרית הזו של אברהם הייתה למעשה תגלית גדולה מאוד, והקב"ה מייד אישר את קיומה במערכת הצדק האוניברסלית שלו, כאשר הוא ענה לאברהם: "אם-אמצא בסדֹם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל-המקום בעבורם" [בראשית יח, כו]. כאשר אברהם הבין את הכלל, הוא, בהיותו אברהם, רצה לדעת, כמותית, מהו מספר הצדיקים המינימלי שה' דורש כדי להציל עיר כלשהי. ואז החל אברהם לרדת בזהירות רבה, המלווה בעיקשות - מחמישים לארבעים וחמישה, לארבעים, לשלושים, לעשרים עד לעשרה צדיקים. רש"י מסביר מדוע אברהם לא המשיך הלאה. אברהם ידע ש"דור המבול היו ח'.... ולא הצילו על דורם: ועל ט' על-ידי צרוף [של הקב"ה] כבר ביקש ולא מצא".
רמז לקביעתו של הקב"ה שעשרה צדיקים הוא המספר המינימלי להצלת כרך כלשהי נמצא באיות של המילה 'צדיקים' בפרשתנו. במקום איות מלא - קרי 'צדיקים' - כפי שנהוג בכתשעים אחוז מהמקרים בתנ"ך, האיות פה הינו חסר - אין 'י' אחרי האות 'ק'. האיות המיוחד הזה נמצא שלוש פעמים בפרשתנו ובפעם נוספת ויחידה בכל התנ"ך כולו. האיות חסר היוד בא לרמוז, לדעתי, שאפילו אם יהיו בעיר עשרה (יוד) צדיקים" נסתרים", העיר "קֹם" תקום וה' לא יחריב אותה. רעיון ערבות ההדדית הזה, שבה מספר צדיקים מסוגלים להציל עיר שלמה מקבל חיזוק על-ידי דבר התורה: "איש בחטאו יומתו" [דברים כד, טז], אם שמים פסיק אחרי המילה 'איש'. למה הכוונה? נניח שבעיר X ישנם תשעה צדיקים. אם יקום עוד אחד ויהיה צדיק כולם יחיו. אבל אם לא יקום צדיק עשירי - בחטאו של אחד כולם ימותו. מי הוא אותו עשירי שבגללו כולם ימותו? אני, אתה... כל אחד מאתנו, כי כולנו ערבים זה לזה. זהו האתגר של כל יהודי ושל כל בן אדם - לראות את עצמו כזה שיכול להיות הצדיק העשירי בעירו, וכך להציל את עצמו ואת עירו.
הרמב"ם בהלכות תשובה [פרק ג, הל' ד] ביטא את אותו רעיון כך: "לפיכך צריך כל אדם, שיראה עצמו כל השנה כֻלה כאילו חציו זכאי וחציו חייב: וכן כל העולם, חציו זכאי וחציו חייב: חטא חטא אחד - הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כֻלו לכף-חובה וגרם לו השחתה.
ישנה עוד קושייה לגבי שאלותיו של אברהם אבינו את הקב"ה. מדוע הוא לא שאל: אולי יש עשרה אחוז צדיקים בתוך העיר? - מדוע הוא שאל על המספר האבסולוטי של צדיקים ולא על הפרופורציות המינימליות בעיר בין צדיקים ורשעים? אברהם לא שאל, ברם, דרך תשובתו של ה', אברהם לבטח הבין את הדבר המדהים - שלעשרה צדיקים בעיר של מיליון, יש אותו כוח להצילה כפי שיש לעשרה צדיקים בעיר של אלף. ומדוע זה כך? על פניו המצב נראה לא הגיוני ולא הוגן. אבל אפשר לטעון בצדק שהרבה יותר קשה להיות צדיק במטרופוליס עצומה כאשר אתה מוקף במיליון רשעים מאשר בעיירה קטנה של אלף רשעים בלבד - והשכר בהתאם לקושי. ולכן ה', בחסדו, דרש רק עשרה צדיקים - מניין - כדי לזַכות בחיים כל עיר בעולמו, ללא קשר לגודלה.
יהי רצון שנשמתו הסקרנית והשאפתנית - למעשה היהודית - של אברהם אבינו תפעם בתוך כל בניו, וכולנו נשמור על ערינו הקדושות, בארצנו הקדושה, יום-יום שעה-שעה עד ביאת המשיח במהרה בימינו.
