"אין מה לעשות הוא חייב לתת לטיבי, לצרצור ול
ג'מאל זחאלקה לדבר ולהביע את דעתם כי זה חופש הביטוי!" - את הדברים הללו אמר לי לפני מספר חודשים מקורב ליושב-ראש הכנסת שביקש לספר לי ש
רובי ריבלין נאמן לארץ ישראל ולעם ישראל. אותו מקורב רצה להציג את ריבלין כ"איש המחנה הלאומי" וטען, "שהלוואי שיהיה לנו נשיא שכזה", אלא שמאז היבחרו לקדנציה השנייה שלו כיושב-ראש הכנסת רובי ריבלין לא מפסיק לפעול נגד האינטרסים של עם ישראל וארץ ישראל ומטיל ספק רב אם באמת, עם ישראל צריך נשיא שכזה.
זה התחיל בביקור באום אל-פחם. כפי שזכור, הפעולה הראשונה של ריבלין כיושב-ראש הכנסת הייתה לקיים צעדה בעיר המרכזת בתוכה גורמים איסלמים קיצוניים, והכל כדי להגיב על צעדת דגלי ישראל שקיימנו. ריבלין נסע לאום אל-פחם לרקוד מה יפית בפני מי שכמה ימים קודם לכן שרפו את דגלי ישראל וצעקו שאום אל-פחם היא עיר ואם ב"פלשתין". גם במסיבת העיתונאים שקיימו הגורמים מהתנועה האיסלאמית וריבלין עצמו, הוא לא הפסיק לחלק מחמאות למסיתים ולאויבים. הוא אומנם גמגמם משפט על שלמות ירושלים, אבל מבטו הזחוח והאמירות שלו הוכיחו כי הוא איתם. הוא הסתחבק. הוא החניף. הוא סיפר כמה טוב החומוס באום אל-פחם, אבל בעיקר סיפר על כמה הוא חבר של
אחמד טיבי, וצרצור, וזחאלקה, וטלאב א-סנע וכל שאר "החבורה מהכנסת" - ולא משנה שהחברים החדשים שלו בעד למחוק את המדינה.
סניגור לחבריו בהמשך, כאשר מעל דוכן הכנסת ח"כ בן-ארי נאבק במשתפי הפעולה עם האויב מבל"ד ורע"מ - תעל, יצא ריבלין להגנתם. ריבלין קטע את דברי בן-ארי נגד טיבי והגן על טיבי בחירוף נפש, כאילו הוא סניגור במשפט פלילי.
מספר ימים לאחר מכן החליט ריבלין לעלות מדרגה. בהצהרה פומבית בעת דיון בעניין תקציב המדינה לערביי ישראל, מיהר ריבלין להאשים כי "ערביי ישראל מקופחים בתקציב" ריבלין טען כי: "הציבור הערבי משמיע טענות חוזרות לגבי על קיפוח והדרה, אשר מוצאים את ביטויים גם בתקציב. מצב האוכלוסיה הערבית מחייב אותנו לגלות אחריות לאומית. יש לזכור שאנחנו לא מוכרחים לחיות זה לצד זה, אלא נועדנו לחיות כך". ריבלין לא הסתפק בדברים אלה אלא הדהים את הנוכחים כשאמר כי: "אינני חושב שערביי ישראל צריכים להתגייר או לשיר התקווה. מילות ההמנון אינן מדברות אליהם".
וכך עוד ועוד אמירות שהמשמעות שלהן היא אחת.
לתת לאויב להשתלט על הכנסת. לפרגן לאויב. לתת לגיטמציה לאויב, להעביר מסר לאויב שהוא לא מחויב לחוקי המדינה, לאופיה של המדינה והכל - בשם חופש הביטוי והדמוקרטיה.
נוטה לשמאל אלא שמעניין שריבלין - בדיוק כמו קודמיו מהשמאל - סבור שחופש הביטוי זה עניין לערבים, לשמאלנים, ולאו-דווקא לאנשי הימין.
ערב יום השנה להירצחו של הרב כהנא הי"ד היה אמור חבר הכנסת בן-ארי לנאום במליאה לזכרו של הרב ולהזכיר את פועלו למען יהודי ברית המועצות ומסורבי העלייה. נשיאות הכנסת כבר אישרה את הנאום, אלא שבעקבות פניית עיתונאי ללשכת ריבלין התחולל מחול שדים וריבלין נקט בצעד חסר תקדים והורה לבטל את נאומו של בן-ארי, חרף העובדה שתקנון הכנסת לא מאפשר צעד שכזה.
ריבלין לא הסתפק בביטול אלא רץ לתקשורת השמאלנית כדי לגזור עוד קופון ולהתגאות: "ההצעה של בן ארי היא פרובוקציה שכן אי-אפשר להפריד בין האיש כהנא ובין תנועתו שהוצאה אל מחוץ לחוק". אכן דברים כדורבנות, שאגב אינם עולים בקנה אחד עם ההיסטוריה (הרב כהנא נרצח עוד לפני שתנועת כך הוצאה אל מחוץ לחוק) אבל בוודאי שמעוררים שאלות קשות:
- האם אפשר להפריד בין התנועה האיסלאמית לראשיה שריבלין מסתחבק איתם?
- האם אפשר להבדיל ולהפריד בין ארגון הטרור אש"ף לאחמד טיבי (שהיה היועץ של ערפאת) שריבלין מתחבר איתו?
- האם אפשר להפריד בין ארגון החמאס לבין טלאב א-סנע או צרצור, שריבלין כל-כך אוהב להתגאות שהוא נותן להם את חופש הביטוי?
כל בר-דעת מבין את התשובה ומבין שריבלין פועל כפי שפועל, רק כדי לקרוץ לערבים ולהבטיח את היבחרו לנשיא, אלא שריבלין עושה את אשר הוא עושה מתוך מחשבה שהימין בכיס שלו. הוא - כמו חלק גדול מהליכודניקים - סבור שלימין אין אופציה. שבלאו הכי המחנה הלאומי יצביע לריבלין, שהרי במי הימין יבחר? ב
דליה איציק? הגיע הזמן להבהיר לריבלין ולשכמותו שהמחנה האמוני לא בכיס של אף אחד, ולהציב אופציה ברורה: נשיא שלא מתחנף לגורמים איסלאמים קיצוניים ולא מנסה לסתום פיות ולמנוע אזכרה לחבר כנסת, מנהיג, הוגה דעות, תלמיד חכם, לוחם, רב בישראל שנרצח על-ידי בן עוולה.
