איפה ישנם עוד מיתוסים כמו המיתוס הזה?

מיתוס רבין מורכב למעשה מכמה מיתוסי-משנה – שהבולטים בהם הם "מר ביטחון", "מר שלום", "נקי כפיים" ו"נוטל אחריות" – שחברו להם יחדיו לכדי מורשת. לפחות בתחילת הדרך, "מכירת" המיתוס בשווקים כמעט שלא הותירה לקונה זכות ערעור או סירוב. כך, למשל, סקר שנערך כמה חודשים לאחר הרצח העלה, כי יותר מ-70 אחוז מהציבור ראו ברבין מר ביטחון. תחושה ציבורית זו ניזונה בין השאר מעברו הצבאי, שבחלקו אכן ראוי להערכה, אך הושפעה במידה רבה גם מטשטוש, הסתרה ושיפוץ של כמה "תיקים ביטחוניים" השרויים עדיין באפלה, ביניהם תפקודו כמפקד חטיבת הראל במלחמת העצמאות, בעיקר בקרב בשער הגיא ב-20 באפריל 1948, וכן התמוטטותו ערב מלחמת ששת הימים. גם תפקודו באינתיפאדה הראשונה ב-1987 כשר הביטחון – כשלא עמד על מידת חומרתה מלכתחילה, לא ביטל את נסיעתו לארה"ב כשפרצה, ואחר כך אף התנער מההנחיה שנתן "לשבור להם את העצמות" – אינו עניין להשתבח בו ביטחונית. וכמובן – הסכמי אוסלו, על חוריהם הביטחוניים ועל הנחות השווא שעמדו ביסודם, ביניהן הערכותיו של רבין עצמו על הפרטנר, על כיבוד ההסכמים, על מלחמתו של הפרטנר בחמאס ("ללא בג"צ ובצלם") ועל "הקטיושות שלא היו ולא יהיו". השלום שנקשר בשמו מַבְנה את המיתוס השני, שניכר בו פן כפול: "רבין איש השלום" ו"רבין היה מביא עלינו שלום אלמלא נרצח". אין אירוע ציבורי אחד בחייו של רבין, כולל אירועים הקשורים בהסכמי אוסלו, שיש בו כדי לשייכו באמת למחנה השלום. היסחפותו למיזם האוסלואי לא נבעה מאימוץ חזון הפיוס הרומנטי נוסח ביילין, אלא משיקולי עלות-תועלת, הגם שהיו מופרכים מיסודם. הפן השני, הקרוי לעתים"Counter factual history" (כלומר, "מה היה קורה אילו") – מאפשר לרבים ממחוללי המיתוס להמשיך להרביץ בנו את התורה כאילו אילולא הרצח, השלום היה כבר מזמן עובדה מוגמרת, כמו שאמר אך לפני ימים ספורים, דני יתום, בעבר מזכירו הצבאי של רבין. טענות אלו יכולות להתחרות במידת מופרכותן רק בהבטחותיהם של הוזי אוסלו ואדריכליו. מזור חלקי להתפכחות מהמיתוס הזה היה אמור להינתן בקמפ דייוויד 2000 ובפסגת טאבה 2001, כשבמענה להצעות נדיבות בהרבה ממה שחלם רבין להציע לפלשתינים, הם גמלו למציען, אהוד ברק, באינתיפאדה שנייה ורצחנית. מאז רבים אכן התפכחו, אך אחרים עדיין מתמידים בנאמנותם לחלום. כראיה הניצחת לניקיון כפיו של רבין ולנכונותו לקבל על עצמו את האחריות למעשיו, מובאת בפי מוקיריו פרשת הדולרים מ-1977. אולם, למעשה רבין לא קיבל אז אחריות למעשיו, אלא רק לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק, לא הותיר בפניו כל ברירה אלא לצאת לחופשה (שכן ממשלתו אז הייתה ממשלת מעבר, שלא יכול היה להתפטר ממנה), להסיר את מועמדתו לראשות המערך בבחירות שבפתח, וכפועל יוצא – גם לראשות הממשלה לאחר הבחירות (שבעקבותיהן, כזכור, איבד המערך את השלטון). בתמורה לכך, החליט ברק שלא להעמיד לדין את בני הזוג רבין ולהסתפק בהטלת כופר על לאה רבין. וכך, גם אם דמותו של רבין שונה למדי מן הדימוי שמנסים ליצור לו מאז נרצח, לא יהיה בכך כדי להעיב על המיתוס בקרב מאמיניו האדוקים שעוד נותרו. כל עוד ניתן לסחוט מהמיתוס הזה הון פוליטי – נראה כי לא תמה מסכת הפצתו והשקידה על טיפוחו.