לפתוח מחדש, בלי חיסיון

מדי שנה מתפרסמים ספרים ובהם עוד ועוד "גילויים חדשים" על "פרשת רצח רבין", ומדי שנה עוד אתרי אינטרנט ועוד תוכניות אקטואליה מעלים פרטים המערערים על הנרטיב המונחל, הרשמי, אפוף האינדוקטרינציה הפוליטית. שאלות רבות נפתחות: האמנם חלק מן התמונות של "האירוע בכיכר" עברו פוטו מונטאז'? האמנם היד של דמתי היא שפתחה את דלת הרכב מבפנים? האם זהו אך מקרה ששרעבי, נהגו הקבוע של רבין, הוחלף באותו ערב בדמתי, נהגו של פרס? האם באמת הייתה זו רשלנות בלבד, שרבין פונָה לבית החולים איכילוב ברכב השרד ולא באמבולנס שהיה במקום? ומדוע נסיעה של חמש דקות ארכה כעשרים דקות? ואולי באמת בסופו של דבר הגיע רבין לבית החולים באמבולנס ולא ברכב השרד? הייתכן שפפרצי אלמוני הצליח להגיע למקום תצפית "אסטרטגי" שממנו זירת הפשע הייתה פרושה לפניו, ללא ידיעת השב"כ? האם תקריבי המצלמה על יגאל עמיר לפני הרצח היו מקריים? האם באמת היה חור כניסה קדמי בחולצתו של רבין המנוח כפי שהראו לנו בטלוויזיה, אותו גרם הקליע אשר לכאורה חורר את דף הנייר ובו "שיר השלום" המקופל בכיס חולצתו הקדמי של רבין? ומה פשר אותן צעקות "סרק סרק", שנשמעו מכמה מוקדים שונים? האמנם היה כתם דם על המושב הקדמי ברכב השרד? מדוע סותרים המסמכים הרפואיים את הגרסה הרשמית בדבר הפציעה הקטלנית? כיצד ניתן להסביר את קידומו המטאורי של רובין, המאבטח שנכשל? ומדוע אחד מחברי ועדת החקירה הממלכתית של הרצח הביע חוסר אמון במסקנותיה? חלק גדול מן הציבור מתעניין באופן אינטנסיבי בהשוואת הגרסאות ובחיפוש אחר נרטיב לכיד יותר, פחות "מחורר". חלק אחר של הציבור אומנם מוטרד משהו אבל חושש. אימת הממסד עליו. לא מעניין אותו מי רצח ומי נרצח, וכיצד הפך אותו אירוע דרמטי בעל משמעות ממלכתית מנוף לניגוח פוליטי בידי מגזר, שהיה בלתי אהוד על רבין לא פחות מאשר על מתנגדיו הפוליטיים. אבל דווקא חלק קטן ביותר בציבור הוא שמצליח מדי שנה לדחוק לפינת הנאשמים את כל המחנה הציוני בישראל, בזכות שליטתו בתקשורת ובערוצי עיצוב התודעה הקולקטיבית. "הנחלת מורשת רבין" הפכה בידי אותו מיעוט כלי לאינדוקטרינציה פוליטית באמצעים ממלכתיים. וכך, רבים כיום חשים כי הציבור בישראל נתון לשטיפת מוח נטולת מעצורים. תחת הכותרת "מורשת רבין" כוללים דברים שרבין עצמו – שמעולם לא היה בעל מורשת או משנה ברורה – היה דוחה אותם על הסף. בסיסמת "די לאלימות" מנסים להעצים את תחושת האשמה הקולקטיבית, כדי להצדיק מעשים אלימים של גירוש ומעצרים פוליטיים. בשם "הדמוקרטיה" כופים על כלל הציבור השקפה פוליטית קיצונית ושולית. ובאיצטלת "כבוד המנוח" ו"מורשתו", אוסרים על העלאת תהיות באשר לרצח.

על פניו נראה כי בעלי הנרטיב הרשמי, הממוסד והמונחל בבתי הספר ניצחו. אולם, מתחת לפני השטח מתגבר העיסוק במה שמכונה "תאוריות קונספירציה" – כלומר, פרשנויות אלטרנטיביות לתרחיש ההיסטורי. גרסאות בלתי רשמיות אלה מעוררות הן זעם טוקבקיסטי חריף והן תמיכה אנונימית אוהדת. אלה המנסים להטמיע בכוח את הגרסה הרשמית לרצח, מלבד גיחוך, ביטול והתקפות אישיות, עדיין לא סיפקו מענה ענייני לביקורת שמעלות תאוריות הקונספירציה למיניהן, כולל תהיות שהעלו בני משפחת רבין עצמם ובמיוחד הבת דליה. מנתונים שמפרסמות חברות המפעילות מנועי חיפוש ברשת, דוגמת גוגל, עולה כי לצד חיפושים של תכני מין ואלימות, רצח רבין הוא אחד הנושאים ה"מחופשים" ביותר זה שנים. נראה כי המיין סטרים הקיברנטי בוחר דווקא בנרטיב הלא-ממסדי בכל הקשור לרצח רבין. אולם, בכל פעם שניתנת תמיכה פומבית לתאוריית קונספירציה, תגובתם של מגיני הגרסה הרשמית מתמקדת ב"קיצוניות" וב"סהרוריות" של התומכים, ואין בה מענה ענייני. שלא לדבר על ניסיונות השתקה של דוברי הגרסה הבלתי רשמית: ביטול כנסים ומאמץ למנוע הפצתם של ספרים, כמו הוראתו של ח"כ אופיר פינס-פז למנכ"ל סטימצקי להסיר ממדפי הרשת את ספרו של ברי חמיש. אם בעבר נטיתי לחשוב שהגרסאות האלטרנטיביות מושתקות, כדי שלא יבוא מי שייתפס להן ויבקש לשחרר את יגאל עמיר מכלאו, כיום נראה לי כי הניסיון לעקור מן השורש כל דיון בנרטיבים האלטרנטיביים והפצתם נובע משני פחדים גדולים של השמאל הישראלי: אם באמת יתגלה כי חלק מן הביקורת נגד הגרסה הרשמית נכון – מי יואשם אז ברצח ומה תהיינה ההשלכות הפוליטיות של הגילוי הזה? ואם אכן תופרך הגרסה הרשמית, כיצד יוכל המיעוט "להשתלח" במחנה הלאומי, המהווה רוב מוחלט, להשחירו באמצעים ממלכתיים כמו עצרות עם, משרדי ממשלה, מערכת החינוך, התקשורת ועוד, ולהגשים את התוכניות נגד מתיישבי יהודה ושומרון? נראה כי גם אם תאוריות הקונספירציה אינן אמת מוחלטת, דבקותו של הממסד הפוליטי בגרסה ה"מחוררת" תמשיך להוליד עוד ועוד ספקות ותאוריות, ובקרב דור הצעירים, אשר עולמו מעוצב בעיקר על-ידי האינטרנט, הנרטיב האלטרנטיבי יצבור לגיטימיות. מן הראוי אפוא, כי מי שמעוניין בחקר האמת, תהיה אשר תהיה, צריך לדרוש ועדת חקירה מחודשת של האירועים, אשר תתייחס גם למסמכים ולתכנים המופצים ללא בקרה ברשת. בוועדת חקירה כזו, שתהיה בעלת סמכויות חקירה נרחבות, מן הדין שיישבו אישים בעלי יוקרה ציבורית,שאינם אהרן ברק או מאיר שמגר, אשר ינהלו את עבודתה בשקיפות מלאה וימסרו את מסקנותיהם לציבור באופן מלא, ללא הטלת חיסיון על דוחות וכדומה. התעלמות מתמשכת של הממסד מן הנרטיב החוץ-ממסדי תגרום להעצמת האמון הציבורי בו, לכרסום האמון הציבורי בממסד ולאימוץ תאוריות הקונספירציה על-ידי הציבור על פני הגרסה הרשמית לרצח.