|
|
חשיבותה של אמהות [AP]
|
|
|
|
| ב-1982, לאחר מחקר מקיף ביותר, הארוך ביותר שנעשה עד אז בתחום, פרסמה קרול גיליגן את ספרה "בקול אחר", שלימים הפך מגדלור ותשתית בנושא ההבדל בין המינים, הן במחקר והן בספרות הפופוליסטית. גיליגן מצביעה על ההבדלים – בהתפתחות הלשונית, במבנה ההיגיון, בתפיסה המוסרית והחברתית וביחס אל הזולת – בין בנים ובנות, נשים וגברים – מבלי להתנצל ולתרץ. אין היא מטיפה למחיקת ההבדלים, אלא להרחבת הגבולות של הקריטריונים להכלת ה"קול הנשי". אין היא מטיפה להלבשת ילדה במכנסיים חומים במקום בחצאית ורודה, אלא להתאמת המערכת להכלת החצאית הוורודה לצד המכנסיים החומים. | |
|
|
|
מעבר למשא הבלתי נסבל שמעמיסה היומרה הזו על ילדים וגננות; מעבר לשאלה בדבר השימוש הנבון במשאבים העומדים לרשות משרד החינוך; ומעבר לדיון בהתפתחות הפסיכולוגית התקינה בגיל הגן (שכנראה אינה מטרידה את נושאות הדגל השוויוני: תהליכי מיון, הפרדה וארגון אינם רק טבעיים, אלא הכרחיים לתחושת ההתמצאות והביטחון של ילדים ולהמשך ההתפתחות הקוגניטיבית וכושר הלמידה) – עולה שאלה כללית בדבר מקומה ומטרתה של היצירה הספרותית.
אכן, לספרות יש מימד של העברת מסרים ולא רק של הארת המרחב הקיומי, ודבר זה ניתן ללמוד הן ממסורת המדרש והאגדה, שלעתים השתמשו בסוגת המדע הבדיוני (צפרדע שבלעה בית ענק ונאכלה על-ידי ציפור...) כדי לעורר שאלה ולגרות את המחשבה לקליטת תובנות גבוהות, דרך עמדתו של ז'אן פול סארטר, שכמעט פסל את זכותה של הספרות להתקיים, אלא אם היא ספרות "מחויבת" (תוך פגיעה "מרשימה" באיכויותיה ואף שיתוקה של היצירה הספרותית שלו ושל בת זוגו סימון דה-בובאר), ועד לגירסתה של האנליטיקאית היונגיאנית קלריסה פינקולה אסטה, החושפת בספרה "נשים שרצות עם זאבים" את המסרים החבויים באגדות עם.
אכן, היצירה הספרותית היא סך תולדות ההתבוננות שלנו במרחב הקיומי החיצוני והפנימי. ככזו, היא גם מעמידה ביקורת סוציו-פוליטית, גם סימן שאלה נוכח אי-הוודאות של קיומנו, גם משקפת ומאירה את המציאות על ריבוי מבוכיה, ובדרך מחלצת את היחיד ואת קיום "האני" מכליית האחידות המודרנית. אך כל אימת שהוטל עליה להתגייס ולהכתיב מציאות על-פי מתווה אחיד – מטעם – במקום להיות חלק בלתי נפרד מנפשו הנחבטת של היחיד ומהמציאות המשתנה באופן לא אחיד ולא וקטוריאלי, היא איבדה עצמה לדעת, ומוכרות היטב הדוגמאות לכך מן הספרות במשטרים הטוטאליטריים, הקומוניסטיים או הפשיסטיים.
בעייתיות נוספת טמונה בתוכנית הפדגוגית הנזכרת אשר לה שותף משרד החינוך, היא עצם הקביעה הערכית כי שווה הוא בהכרח זהה או לפחות דומה מאוד – עמדה מסוכנת ביותר לחברה. והרי זוהי ההצדקה הטובה ביותר ל"תורת גזע". ב-1982, לאחר מחקר מקיף ביותר, הארוך ביותר שנעשה עד אז בתחום, פרסמה קרול גיליגן את ספרה "בקול אחר", שלימים הפך מגדלור ותשתית בנושא ההבדל בין המינים, הן במחקר והן בספרות הפופוליסטית. גיליגן מצביעה על ההבדלים – בהתפתחות הלשונית, במבנה ההיגיון, בתפיסה המוסרית והחברתית וביחס אל הזולת – בין בנים ובנות, נשים וגברים – מבלי להתנצל ולתרץ. אין היא מטיפה למחיקת ההבדלים, אלא להרחבת הגבולות של הקריטריונים להכלת ה"קול הנשי". אין היא מטיפה להלבשת ילדה במכנסיים חומים במקום בחצאית ורודה, אלא להתאמת המערכת להכלת החצאית הוורודה לצד המכנסיים החומים. אם עד כה היו הקריטריונים המערכתיים גבריים, גיליגן שואפת להרחיב – לא להחליף – את הטווח. אבל משרד החינוך שלנו, בשיתוף פעולה עם "המרכז לפדגוגיה ביקורתית", ב"תוכנית לשוויון בין המינים לגיל הרך, ספרות ילדים" , מוצא כי חצאית ורודה, בישול ואימהות מייצגים נחיתות מעמדית. מדוע? האם יש משהו לא-שוויוני או נחות בלהיות במטבח ולחבק, יותר נחות מלצאת למוסך או להוריד את הזבל?
כשנשאל פעם רב חרדי ידוע (ואמיץ) למה הוא מלמד נשים, הוא השיב: "בעולם יש רק זכר ונקבה. אני לומד ומבין רק את החלק הזכרי של הטקסט. כדי להבין את הטקסט במלואו, אני זקוק להסתכלות ולהבנה הנשיות". מן הראוי שתשובה זו תאיר את המאבק לשוויון בין המינים – למרות שיש בה הסתכלות ממיינת ומיננית, אין היא קובעת למינים מעמדות. אין כאן חלוקת ציונים, אלא הכרה, הכלה והתפעלות מהרבגוניות של הבריאה.
|