יכול אדם להיות נהג זהיר ביותר, נוהג ע"פ התקנות וההיגיון הצרוף, די אם מולו , לצידו, או מאחריו נהג או נהגת שנוהגים בצורה מסוכנת כדי שהוא יימנה עם הנפגעים. חֶברה אשר מערכת הנורמות שלה מרושתת עם חורים גדולים, וממסד אשר משאיר חללים רבי היקף באורח החיים- התוצאה היא שאלה מתמלאים רפש,רעל והתנהלות בשולי האנרכיה. חז"ל קבעו: לא העכבר הוא גנב אלא החור. (מסכות גיטין, קידושין ועוד) כלומר יש לחפש את התקלה במערכת ולא במי שכשל. או עניינית. יש לתלות את האשם בראש וראושנה לא במי שגנב, אלא בתנאים שאפשרו לו את הגניבה. הפרצה,כידוע, קוראת לגנב.
חור גדול ברשת הבלימה.
אם לא היה שוק אפור, הספורט הישראלי היה נשאר ספורט צרוף. אם ישראלים היו מוכנים לעבוד בבנייה בסעד ובחקלאות - לא היה צורך להביא בנאים מרומניה, מטפלות מן הפיליפינים ועובדי חקלאות מתאילנד, ולא הייתה מתעוררת הסוגיה של גרוש ילדים זרים. אם היו מענישים עברייני תנועה עונש כבד- לא היו כל כך הרבה הרוגים בתאונות. גם ללא סטטיסטיקה הובהר ללא ספק כי הגורם האנושי בתאונות הדרכים הוא הדומיננטי. אבל אין הרתעה מספקת. אילו היה יתר פיקוח על ה "פיצוציות" למיניהן -פחות ילדים היו משתכרים. אילו לא היה חור במהלך המעקב אחר דמות מפלצתית שהתוודענו לה - דמות בשם יעקוב טייטל, אפשר וניתן היה למנוע קרבנות מעשיו וכלי נשקו. ומכיוון שרצח מזוויע יותר משכיח רצח מזוויע פחות, יכלה המשטרה לגלות שדמיאן קארליק, שהיה בין היתר מאבטח, ומבוקש ברוסיה, טבח משפחה שלמה. אילו היה פיקוח ציבורי יעיל חברות הסלולר לא היו קרטל בפועל. אם הרגולטורים לא היו נרדמים על המשמרת, הטייקונים לא היו מכניסים עמוק את היד לכיסי הציבור. אילו החוק נאכף בקפדנות בכול התחומים היו פחות עבריינים, רק כמה דוגמאות למחדלים.
ולצד אחר. אילו בשנות ה- 90 , כאשר ישראל הייתה חלוצה בתחומי התפלת המים ואנרגיה סולרית, שרי הממשלה, ולא פקידי האוצר, היו קובעים שתחומים אלה הם פרויקט לאומי שיש לבצעו מייד, מצבנו בשני תחומים אלה, וכתוצאה מזה כהשלכה סביבתית, היה משופר. אבל פקידי האוצר, נעדרי חזון, הם שהכריעו. אילו, אחרי קום המדינה (לפני קום המדינה האחראים על תחום המים נועצו במומחה הבינלאומי לשימור קרקע וולטר לאודרמילק שכבר אז המליץ על מוביל ארצי), ראש הממשלה דוד בן-גוריון לא הכריע על בניית המוביל הארצי, שמוליך מים לאורך 130 ק"מ, הייתה לנו ארץ שחונה.
חור גדול בין השקעה בעתיד לבין המציאות.
ההשקעה בהרתעה ובמניעה, בכול תחום שהוא בפוטנציה, פגע או מפגע, כמו מניעת מחלות, מניעת הברחות בגבול, מניעת מלחמה וכיו"ב דינה כדין כול השקעה טובה. היא מניבה תוצאות טובות. ההשקעה משתלמת. היא באופייה חכמה. שהרי הפתגם שפיקח עמל הרבה בתיקון הכשלים שלו, כשלים שהחכם מונע אותם מלכתחילה - הוא דבר מוכח,בדרך כלל. היכן החכמה?
יש להדגיש שגם במצב האופטימאלי, אין אטימה מוחלטת, בשום מקום בעולם. אין הרתעה מוחלטת ואין אמצעי מניעה אבסולוטיים. אלם רשת הביטחון אמורה להיות צפופה יותר ואילו אצלנו היא פתוחה ומתפוררת. זאת בין היתר מפני שקיים
חור גדול בין החקיקה לבין הביצוע, בין החוק לבין אכיפתו.
שתי רשויות עומדות בפסגת העשייה והמחדל: הכנסת, נציג הריבון, והרשות המבצעת- הממשלה על שלוחותיה, בשעה שהרשות השופטת, השפעתה בעיקר תוך מתן פרוש משפטי למעשים או עיוותים של שתי הרשויות האחרות, והשלכותיה הן גם במניעה וגם בהרתעה.
בשבוע שעבר ביקרתי בכנסת לרגל הקרנת הסרט ,"עופות החול" בפני העמותה הפרלמנטארית בנושא ניצולי השואה. היחידי מבין חברי בכנסת שנכח באירוע היה יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין. מר ריבלין הוא יו"ר העמותה, אך הוא הגיע לאירוע חרף סדר יום גדוש משום זיקתו לנושא - שואה ותקומה. אם זאת עמותה פרלמנטארית , טבעי שיהיו בה לא רק ניצולי שואה אלא גם חברי כנסת כדי שגורם אחד יזין את השני במידע אשר תכליתו לסייע לניצולי השואה או לגורמים בקרבם שעוסקים בתקומה, כלומר בתיעוד תרומת ניצולי השואה למדינה. התוצאה היא שאמנם לא מדברים אל הקיר אלא המשתתפים מדברים אלה עם אלה. אין בכך רע. אך לצורך זה אין צורך בעמותה פרלמנטארית, אשר נפגשת בכנסת, ויש מסגרות רבות אחרות.
חור גדול בין דיבורים למעשים.
זאת דוגמה קטנה בלבד לחברים בבית המחוקקים שלנו שנקרא בלעז parliament אשר נובע מן המילה הצרפתית -Parler לדבר. אולם דיבורים בעלמא ללא מעשים, לא זו בלבד שאין בהם תועלת אלא שהם מזיקים, משום שהדימוי הציבורי הוא אכן שחברי הכנסת מדברים בעיקר שפת ריב ומדון, השמצות קללות וכיו"ב. דימוי שנכון רק בחלקו. שכן עיקר עבודת הכנסת היא בוועדות השונות וגם שם מדברים אבל גם עמלים להנחת יסודות החקיקה. יחד עם זאת יש תחומים שבם קיימת חקיקה, אך לפי הגדרת מומחים לדבר, אלה חוקים שהציבור לא יכול לעמוד בהם. דוגמה אחרונה. נחמה רונן ,ח"כית בעבר ומנהלת המשרד לאיכות הסביבה, כיום יו"ר תאגיד המחזור של יצרני המשקאות,מתלוננת על כך. ( ד' מרקר 1.11.2009 ) היא טוענת כי הבעיה היא שמחזור לא ריאלי שנקבע בחוק, הוא בגדר אוטופיה, הציבור לא יכול לעמוד בו.
