שר המשפטים איננו איש תמים. הוא ראה כבר את הכול. גם את הטוב וגם את הרע שיש במערכת המשפט שלנו. הוא עומד בראש משרד-ענק שעל ניהולו הוא ויתר כדי לחזור לתפקיד שאותו הוא נאלץ לעזוב לפני למעלה מעשור שנים לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן יאיר, בן טיפוחיה של ממשלת -אוסלו, 'תפר' לו תיק פלילי.
יעקב נאמן הספיק להיות אז בתפקיד לא יותר מחודשיים.
מאז, גם לאחר שהוא זוכה בדין וגם לאחר ש
בנימין נתניהו החזירו לממשלתו הראשונה, לתפקיד יוקרתי הרבה יותר, כשר האוצר, יעקב נאמן לא נרגע. העלבון שהוא חש אז, ללא ספק, לא נעלם. הוא בוודאי מרגיש, עדיין, פגוע, ותאוות הנקם בוודאי לא שככה אצלו. הוא אומנם מכחיש זאת בכל, הזדמנות אבל לא תמיד הוא מצליח להסתיר זאת.
ואינני אומר את הדברים בגנותו של יעקב נאמן. אין רגש אנושי יותר, טבעי יותר או ראשוני יותר, מיצר הנקמה. במיוחד כאשר העוול שנעשה לא היה צודק. הזדון והרשעות ירדו לעולם בכפיפה אחת, ומי שנפגע על-ידם לעולם ירצה בנקמה באלה שפגעו בו - ובמשפחתו. אצל הבדויים יש אמרה שאומרת שאת הנקמה צריך לאכול כשהיא קרה. יעקב נאמן איננו בדואי - אבל את הנקמה שהוא שואף לה כעת הוא יאכל בלא מעט הנאה. היא קצת התקררה - אבל לא יותר מדי.
יחד עם זאת, אני רוצה להדגיש, שאינני אומר את מה שאני אומר משום שאני חושב שכול אלה שמבקשים כעת לרסן את מערכת המשפט, על גרורותיה השונות, טועים. הם לא טועים. הגולם המשפטי קם על יוצרו, ובמקום לשרת את הציבור הוא נמצא בפוזיציה של מתעמר בציבור. ראינו את זה ב'פרשת
חיים רמון' , כאשר מערכת דורסנית, מחוצפת, מקולקלת, נרתמה כדי לבנות כתב -אישום לא ראוי נגדו וראינו את זה בלא מעט מקרים אחרים, כאשר במשרד המשפטים ביקשו שמי שיעמוד בראשו יהיה מעין ברווז מקרטע או סתם דחליל ליצני.
זה לא קרה בקדנציה הקודמת - וזה לא קורה גם עכשיו. אבל אל כול אלה שנאבקים כעת בשצף קצף נגד השינויים שיוזם שר המשפטים, יהיו מניעיו אשר יהיו, יש לי שאלה: אם שלטון החוק כה יקר לכם, היכן הייתם כשהיועץ המשפטי לממשלה הנוכחי העמיד לדין את חיים רמון, שאותו המערכת רצתה להקיא בכול מחיר, בגלל כמה יוזמות שהוא הגה, או כאשר
מני מזוז סגר את תיק 'האי היווני' נגד אריאל שרון ובניו..
לכולם יש מניעים אישיים. גם לשופטים בדימוס. אין אדם שרק טובת המערכת לנגד עיניו. משה לדור, למשל, בוודאי כבר יודע שיום אחד הוא יצטרך להסביר את מהלכיו המשונים בעניינו של אהוד אולמרט, ולכן המכתב הפומבי שהוא הפיץ התאים לו. מוטב , הוא בוודאי חשב לעצמו, לעזוב בטריקת דלת מלהיות מגורש בבושת פנים.
אבל אותנו, האזרחים, השיקולים האישיים לא צריכים לעניין. אנחנו חייבים לראות לגופם של דברים - ולא לגופם של אנשים. ובעניין זה, נדמה לי שלא יכול להיות כול ספק, שמערכת המשפט צריכה ריסון של ממש. הכוח והעוצמה שהתרכזו במשרדו של היועץ המשפטי לממשלה ובבית המשפט העליון, אין להם אח ורע בשום מקום בעולם.
וכעת היא השעה לומר לכול המטיפים-מטעם: הרפו מכעסכם המדומה. גם לציבור, ולנבחריו, יש זכויות. מאומה לא ייגרע מכבודם של כל השופטים-לשעבר או היועצים-לשעבר, או כל מלחכי הפנכה האחרים למיניהם, אם מקצת מן העוצמה שנצברה במערכת המשפט תוחזר לאזרחים.
