לא הבטחתם יונה. בטח לא כזאת - רפה, מרוטה, חצי מעולפת. לא יונה שמגרשים אותה כמטרד, כמפגע, כמזהמת סביבתית. אין יונה עם עלה של זית. יונה כזאת, זיתית, יש רק בדימוי. רק בשיר.
לא הבטחתם יונה, ודאי לא את היונה שבשיר. אני לא מאשים אתכם, חלילה, על אי-קיום הבטחות. יונים, זה טבען, עפות לאן שהן רוצות. הן לא שואלות שאלות, לא נענות לבקשות. יונים אינן חיות-מחמד הניתנות לביות ולאילוף.
אני לא בא איתכם בחשבון על הפרת הבטחה. בדיוק כמוכם, גם אני מאוכזב - לא בגלל שאין כאן יונה לרפואה, אלא משום ששוחרי השלום נותרים כיום חסרי תקווה ותוחלת.
לא הבטחתם יונה. לא שמעתי מי מכם מבטיח אותה. אבל בעולם שבו יש תרסיס בשם "עופי מפה" לגירוש יונים, מה לי כי אלין על היעדר יונת שלום?
מי יודע. אולי היא עברה כאן להרף עין, שהתה טיפת-קט על אדן של חלון, וחיש קל, עפה מכאן. לא הספקתי למצמץ, אף לא להניד עפעף והיא כבר איננה. כהרף - אין.
לא, חברות וחברים, לא הבטחתם יונה. אתם חפים מאשמת אי-מילוי הבטחה. כמוכם כמוני משוועים לה, בוודאי, כי יונת השלום היא היונה הכי מגורשת. אין לה מקום במקומותינו ואין לה תוחלת. אין לה מסר ואין לה מורשת. לפעמים, כשעצוב לי, אני חושב שיגעל עמיר התנקש גם בה, במעופה.
והיא עודנה כאן, ירויה למוות. גווייתה מונחת, מוזנחת, נוצותיה מגואלות בדם. צחנתה נודפת למרחקים. מישהו חמד לצון ותקע במקורה עלה של זית. יהי זכרה כרות.