ההלם מאימת הרצח הזה, האבל הכבד שאפף אותי - אז ח"כ בסיעת הליכוד האופוזיציונית, שהכיר מקרוב את ראש הממשלה לטוב ולרע - לא מש ממני ימים רבים. הלכתי, אני החילוני, במשך שבוע ימים חבוש כיפה לראשי, לתמיהת חברי, כביטוי לצער, לכאב, לחוסר-האונים.
אכן, היינו אופוזיציה לוחמנית למדיניות אוסלו, שאימץ יצחק רבין. היינו אופוזיציה לגיטימית למדיניות ראש הממשלה. יצאנו בחריפות נגד הדרך שבה אושר הסכם אוסלו השני בכנסת, אבל גם היה לי ולחברי כבוד לראש הממשלה, יריבנו הפוליטי. והנה מזה 14 שנה שהאשמה הגורפת, העלילה, מצד השמאל כלפי מחנה הימין כולו, והליכוד בתוכו, אינה מתעמעמת. ובעצם אולי כן - אם לשפוט לפי מה שראו עיני דרך המסך הקטן במוצאי שבת האחרון.
הבת, דליה רבין, אומנם שיבחה בדבריה את הקהל שבא - זו השנה ה-14 - לכיכר, מה שעודד אותה לומר, כי מתכונת זו של עצרת שנתית תחת כיפת השמיים לא תיפסק. בסתר לבה גם היא יודעת, כי מספר הבאים הפעם היה קטן באופן משמעותי. כ-25 אלף איש ואשה - כהערכת המשטרה. ופירוש הדבר, שלרבים, גם מן המחנה ה"נכון", נמאס ממתכונת זו של עצרת-בידור-ומלל-שמאלני חסר תוכן ממשי.
לנגד העין הבוהה במסך, וגם אל מול פני שר החינוך שעל הבמה - גדעון סער הוא ממנהיגי הליכוד העולים, ש"סונן" מבין ראשי הליכוד, כנראה כאטרקציה למשוך עוד קהל למקום - התנוססה כל העת הכרזה החוצפנית "ממשלת נתניהו סרבנית שלום", ולצידה שלטים של "שלום עכשיו" ו"מרץ".
שר החינוך גילה כראוי איפוק "בריטי" אל מול הכרזות הפוליטיות האלה, שמשרתות את אויבי ישראל. השר סער נתן שיעור חשוב לקהל בככר ובבית והעביר בנאומו מסרים חשובים. הוא הבין היטב, שעבר זמנם של שלטים וכרזות כאלה. הם מבטאים דעת מיעוט שולי בעם.
כל המעמד הזה נהפך למעין כנס שנתי של השמאל המצטמק. ביטא היטב את מצבו העלוב של אגף זה במפה הפוליטית, מאהוד ברק ועד רן כהן. ספק מאוד אם יצחק רבין עצמו, אילו זכה ואילו זכינו והוא היה עימנו כאן בארץ החיים, היה מזדהה עם דבריהם ומסריהם, מתמסר לחיבוקיהם.
מה ליצחק רבין ז"ל ול"דג נחש"? מה ליצחק רבין ז"ל ול"מרץ"? מה ליצחק רבין ז"ל ולדברי החלקלות הבלתי פוסקים של יריבו האמיתי, יבל"א, ראש הממשלה (סליחה - הנשיא) שמעון פרס?
אפשר לומר בוודאות, כי אילו יצחק רבין היה עימנו, אילו לא צץ מאחורי גבו הרוצח המתועב, אילו השב"כ היה ממלא את התפקיד שלשמו הוקם, כי אז ראש הממשלה ומנהיג "העבודה" לא היה מרחיק לכת בוויתורים לפלשתינים, כפי שמוכנים להם כיום שר הביטחון בממשלת נתניהו (מה ומי מייצג אהוד ברק?), ראש האופוזיציה ציפי לבני שמיצבה את קדימה במשבצת החלופית למפלגת העבודה ההיסטורית (ראו מחיאות הכפיים שזכתה להן בככר) וראש האופוזיציה לראש האופוזיציה (אלוף הזיגזאז שאול מופז).
נכון, יצחק רבין אימץ את תוכנית אוסלו, אבל לבטח היה מגיע עד מהרה למסקנה, שהדרך הזאת מוטעית. אני מרשה לעצמי לומר זאת, בדיוק כשם שהשמאל אומר בקול בוכים כי אילמלא נרצח יצחק, היינו היום כבר בתוך השלום המשכר. לעניות דעתי, רבין לא היה מחשה אל מול הטרור האלים שהשתולל ברחובותינו. אל מול המחבלים המתאבדים והמכוניות המתפוצצות. הוא היה מבצע את מה שכבר הורה פעם לצה"ל: לשבור את העצמות לטרוריסטים הרוצחים.
מנגד, יש לזכור את "מורשת" רבין במלואה: את רצח אנשי "אלטלנה", את דיבוריו המטופשים על "סרבני השלום" מהליכוד שמזהירים מפני טילים מעזה על אשקלון, את פליטות הפה הנוראיות שלו על מתיישבי יש"ע ("סרטן בגוף הדמוקרטיה", "מעלה דבר", "אריאל-שלומיאל") וגם את דבקותו בשלימות ירושלים שעל שיחרורה פקד במלחמת ששת הימים.
ועיקר המורשת, הרי היא עצם מורשת הרצח של ראש ממשלה בישראל, מן האירועים הנוראיים, המכאיבים והמסוכנים ביותר שהיו בתולדות המדינה. אסור שבוויכוח פוליטי לגיטימי יתערב אקדח, יוביל למעשה נפשע שפוגע בכולנו, ימין ושמאל, יזעזע את אמות הסיפים של הדמוקרטיה שלנו. ואסור שמחנה אחד, מצטמק והולך, ישתלח ללא רסן וללא צידוק במחנה היריב, אשר מה לעשות, הוא הולך ומתרחב, הולך ומתעצם ככל שההתפכחות מן התהליכים המסוכנים סביבנו, מלווים בשנאת ישראל אנטישמית, נעשית נחלת רבים יותר בתוכנו.
כבר עכשיו מסקרן אותי לדעת, כמה יבואו לככר, בלב העיר העברית הגדולה, בסמוך למקום הרצח, ב-4 בנובמבר 2010, במלאות 15 שנה לרצח.
