אופנת מתן שמות בלתי שגרתיים לילדים, שבחלקם לא ניתן לדעת האם ההורים המאושרים חובקים בן או בת, יכולה לקבל סיוע מעשי רב מעשרות פסוקים המצויים בספר בראשית. כבר בפרשה הראשונה של התורה מסופר לנו על צאצאיהם של אדם וחוה עד נח, ואילו לאחר המבול מפורטים תולדות בני נח בכלל ותולדות בני שם בפרט עד אברהם.
אם נאמר שפירוט זה נועד ללמדנו מהיכן בא אבי עם ישראל, קשה להבין שלוש רשימות נוספות המצויות בספר בראשית. שתיים מהן מצויות בפרשת השבוע: בני קטורה אשת אברהם וצאצאיו של ישמעאל. את השלישית נקרא בעוד שלושה שבועות, בפרשת "וישלח", והיא מפרטת את צאצאיו של עשו ואת תושבי אדום. והשאלה ממש נזעקת מאליה: מה לרשימות אלו ולתורתנו? אותה תורה המקמצת לעיתים כל כך בפירוט המצוות, עד שחז"ל כינו אחדות מהן "הררים התלויים בשערה" - אותה תורה מקדישה עשרות רבות של פסוקים ומאות מילים לפירוט שמותיהם ומשפחותיהם ונשיהם ולפעמים אפילו פילגשיהם של גויים שאין לנו כל שיג ושיח איתם. הלא דבר הוא.
פה ושם נתנו חכמינו ומפרשינו הסברים נקודתיים. למשל: על המסופר ש"תמנע הייתה פילגש לאליפז בן עשו" אמרו חז"ל, כי הדבר בא להודיע את מעלת משפחת אברהם. תמנע, שהייתה בת מלכים, העדיפה להיות פילגשו של אחד מצאצאי אברהם על פני האפשרות להינשא לנסיך המתאים לה. או האמירה לפיה מלוכת בני עשו קדמה בשבעה דורות לזו של בני ישראל, בשל שבע הפעמים בהן כינה יעקב את עשו "אדוני". אך כאמור, אלו הם הסברים נקודתיים בלבד, שגם אינם עוסקים בכל פרט ופרט וגם אינם עונים על השאלה העקרונית שהצבנו.
לשאלה זו ניתן להציע שתי תשובות, האחת הלכתית-מעשית והאחרת מוסרית. התשובה ההלכתית תאמר, שעלינו לדעת מיהם הגויים על-מנת שנדע על מי חלים ציוויי התורה ואיסוריה. התורה מצווה להשמיד את שבעת עממי כנען, המושחתים מבחינה מוסרית ודתית, על-מנת שלא ילמדו את בני ישראל לעשות כמעשיהם. היא מצווה להשמיד גם את עמלק, סמל הרוע וההתגרות לשמה. במקביל, קיים איסור תמידי להינשא למואבי ולעמוני (אך לא למואבית ולעמונית), ואילו נכדיהם של גרים מבני אדום ומצרים יכולים לשאת נשים יהודיות.
לאור כל אלו ברור, שעלינו לדעת מעל לכל ספק מהו מקורו של הגוי העומד מולנו, מהו ייחוסו הלאומי ומכאן - האם יש הלכות מיוחדות שחלות בנוגע אליו. על-פי הסבר זה, הרשימות המפורטות נועדו להסיר מכשול מעשי מעל דרכנו, כך שנדע את מי לקבל ואת מי לדחות, את מי לגייר ואת מי להרוג.
אך הלב מחפש תשובה מעמיקה יותר, תשובה שתתאם את הרוח המוסרית של התורה, שהיא - כפי שכבר אמרנו כמה וכמה פעמים - ספר מוסר, שמטרתו לרומם את רוחו ונפשו של האדם. התשובה המוסרית תאמר, שפירוט השמות מראה לנו כיצד הקדוש ברוך הוא מקיים את הבטחותיו.
את האדם הראשון מברך ה' עם היבראו: "פרו ורבו ומִלאו את הארץ". לנח ניתנה בדיוק אותה ברכה לאחר המבול, כאשר למעשה היה עליו להתחיל מחדש את העולם. כאשר מפורטים צאצאיהם וצאצאי-צאצאיהם של אדם ונח, מראה לנו התורה שהברכה התקיימה.
הוא הדין לגבי בני אברהם ויצחק. יש לשים לב, ששניהם מקבלים ברכות כפולות - ברכת עם ישראל וברכת ארץ ישראל, וברכה של ריבוי צאצאיהם. לאברהם נאמר כבר בתחילת דרכו: "ואעשך לגוי גדול ואברכך". לאחר מכן מובטח לו: "ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ - גם זרעך יימנה". בברית בין הבתרים מתבקש אברהם להתבונן בכוכבים וה' מבטיח לו: "כה יהיה זרעך".
אם היינו חושבים שכל הברכות האלו מכוונות ליצחק, הבה ונראה מה נכתב בהמשך. כאשר הגר בורחת משרה ונתקלת במלאך, הוא מברך אותה: "הַרְבָּה ארבה את זרעך ולא ייספר מרוב". כאשר ה' מעניק לאברם את השם אברהם ואת ברית המילה, הוא מנמק ומבטיח: "כי אב המון גויים נתתיך. והפריתי אותך במאוד מאוד ונתתיך לגויים ומלכים מחלציך ייצאו". אברהם, המתקשה להאמין ששרה תלד בגיל 90, מסתפק בכך שישמעאל יחיה. אבל ה' עונה לו: "שרה אשתך יולדת לך בן... ולישמעאל שמעתיך - הנה ברכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו במאוד מאוד, שנים עשר נשיאים יוליד ונתתיו לגוי גדול".
קיום הברכות הללו בא לידי ביטוי ברשימת בני קטורה ובני ישמעאל. התורה מספרת לנו על התרבותם ועל הצלחתם - כדי להראות שה' קיים את הבטחתו, גם אם המשמעות היא להרבות גויים שיהיו בהם מי שיציקו לישראל דורות על גבי דורות. כי הבטחות צריך לקיים.
כך גם לגבי בני עשו. בעת שרבקה סובלת מהריון קשה, מבטיח לה שם בן נח: "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעַיִך ייפרדו". יצחק מקבל ברכה: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל... והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ". ליצחק כבר יש שני בנים - יעקב ועשו - אך ה' אינו מבדיל ביניהם. יתרה מזו: כאשר נאמר פעמיים "ארצות" בלשון רבים, מובן שמדובר בשני עמים שיקבלו שתי ארצות.
פירוט צאצאי עשו המופיע בסוף פרשת "וישלח", מלמד על התגשמותה של הבטחה זו. עשו הופך לאבי עם גדול, עשיר ומשמעותי - בדיוק כפי שאמר ה'. כי הבטחות צריך לקיים.
קדושת הדיבור היא ערך יסודי ביהדות. הדיבור הוא הביטוי הפיזי למוֹתר האדם מן הבהמה. בדיבור מתפללים, מודים, מתוודים ומברכים. העדר דיבור או פגימה בו עלולים לגרום לכך שמצוה יורדת לטמיון. ומנגד, דיבור שאינו ראוי עלול להוביל את האדם לחטאים קשים. כאשר התורה מספרת לנו בפירוט כה רב כיצד התמלאו הבטחותיו של ה', היא מעבירה לנו מסר חד וברור: אם האלוקים אינו חוזר בו מדבריו - קל וחומר בן האדם. כי הבטחות צריך לקיים.