ב - 13.10.09 ניתנה החלטה בתיק
רע"א 8019/06 ידיעות אחרונות ואח' נגד מירב לוין [כוכבת "גלגל המזל"]. החלטה זו היא,לדעתי, מן החשובות שניתנו בישראל בכל הנוגע לזכות לפרטיות בצד פסק דין נוסף,
בג"צ 5917/97 האגודה לזכויות האזרח נ' שר המשפטים שניתן אף הוא בתחילת אוקטובר השנה.
צפוי היה שהחלטה שעניינה הזכות לפרטיות לא תעורר עניין רב במיוחד, הגם שההחלטה עסקה בידוענית לשעבר. זכותו של אדם לפרטיות אינה מעוררת תשומת לב רבה וכשהיא מתעמתת עם זכויות אחרות היא בדרך כלל נסוגה לפינתה מבוישת. כאשר מדובר בחייהם הפרטיים של ידוענים הרי שהציבור סבור כנראה שזכותו לדעת הכול. אולי יש כאן ביטוי לאופי הלאומי החטטני שלנו.
ביום 4.3.2004 הגישה מירב לוין תביעה על סך מיליון ש"ח נגד ידיעות אחרונות ואחרים, בהסתמך על חוק איסור לשון הרע. התביעה עסקה שתי כתבות שפורסמו בעניינה של המבקשת. הראשונה, אשר פורסמה ביום 6.3.1997 בעיתון ידיעות אחרונות, התייחסה לאירוע מיום 4.3.1997 ועל-פי הכתוב בה נמצאה התובעת בלילה בצומת רעננה על-ידי סיור משטרתי כשהיא במצב של ערפול חושים. הכתבה המשיכה ותיארה את התנהגות המבקשת כשנלקחה לתחנת המשטרה באופן המצביע על ערפול חושים וחוסר קשר למציאות.
הכתבה תיארה את מירב לוין כשהיא נתונה ככול הנראה במצב נפשי קשה עם רמזים נוספים. מאחר שהוגשה תביעת לשון הרע ניתן להסיק שהתובעת סבורה שהאמור בכתבה אינו אמת ושהצגתה בכתבה אינה מחמיאה וגרמה לה נזק. כבר בשלב זה יש להציג שאלה אחת. נניח שהאמור בכתבה היה אמת לאמיתה והתובעת אכן הייתה במצב נפשי קשה, ואולי מעבר לכך, את מי זה צריך לעניין? מדוע העובדה שהיא הופיעה בעבר בתוכנית טלוויזיה [שעשועון] צריכה להפוך את חייה הפרטיים ואולי גם את מצבה הרפואי לנחלת הציבור? איזה אינטרס פרסום כזה משרת למעט האינטרס הרכילותי והשיווקי של העיתון ואת יצר המציצנות האנושי.
הפרסום היווה לכאורה פגיעה ברורה בפרטיותה של מירב לוין מאחר שבסעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות מוגדרת פגיעה בפרטיות גם כ"פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד". מי שקרא את הפרסום הסיק מסקנות מסוימות ביחס למצבה הנפשי של התובעת - לפחות באותו יום ועניין זה נוגע קשר ישיר למצב בריאותה ופרסום על מצב בריאותו של אדם מהווה פגיעה ברורה בפרטיות.
אף על-פי כן הנפגעת הגישה תביעה לפי חוק איסור לשון הרע ולא על-פי חוק הגנת הפרטיות. סביר להניח שהסיבה לכך היא ההגנה הרופפת מאד על הזכות לפרטיות. בחוק נקבע כי אומנם פגיעה בפרטיות מהווה עוולה שניתן לתבוע בגינה, אך סעיף 26 לחוק קובע "תקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית לפי חוק זה היא שנתיים". גם לו רצתה התובעת לתבוע על הפגיעה בפרטיותה שוב לא יכלה לעשות זאת והיה עליה לבחור במסלול קשה בהרבה הדורש להוכיח כי הנאמר בכתבה אינו אמת.
אם נשים לב ללוחות הזמנים נבחין שתביעתה של מירב לוין הוגשה בסמוך מאד לסיום תקופת ההתיישנות הרגילה [7 שנים] ועל כן אפילו רצתה לתבוע בגין הפרת פרטיותה לא יכלה לעשות זאת. תקופת ההתיישנות שנקבעה להגשת תביעה אזרחית לפי חוק הגנת הפרטיות קצרה אפילו מזו שנקבעה לתביעת תגמולי ביטוח [3 שנים]. ייתכן שאף בית המשפט היה קובע כי פרסום על התנהגותו של אדם ברשות הרבים אינו מהווה פגיעה בפרטיות אפילו הפרסום חושף את מצב בריאותו. קיימת בחוק ובציבור התייחסות מזלזלת בזכות לפרטיות ונראה שהגיע העת להעניק לזכות את מקומה הראוי.
