|
מזייפים את מורשתו של רבין
|
|
|
|
|
זייפן בלתי נלאה [פלאש 90]
|
|
|
|
|
| זה שקר מחוצף ועז מצח, אופייני לפרס, להציג את תכנית החורבן שלו, שלפיה תקום מדינה פלסטינית עם ירושלים כבירה וישראל תיסוג כמעט עד לקו הירוק – כ"צוואתו" של רבין. | |
|
|
|
ערוץ 7 פרסם מאמר של פרקליט אוסטרלי, דוד זינגר שמו – "פלשתין, פרס והעמדת פנים", בו מצוטט נאום של יצחק רבין מיום 5 באוקטובר 1995. בנאום הזה הבטיח ישות פלשתינית שהינה פחות ממדינה, עם גבולות מצומצמים (כי לא תהיה חזרה לקו הירוק), עם ירושלים השלמה שתכלול את מעלה אדומים וגבעת זאב ותהיה בירת ישראל בריבונות ישראל, עם גבול הביטחון של המדינה בעמק הירדן "במובן הכי רחב של המונח" ועם שינויים במפת 67' שיכללו את גוש עציון, אפרת וביתר. נוסף על כך יישארו בידי ישראל גושי ההתנחלויות ביהודה ושומרון וביניהם הזכיר רבין במפורש גוש אחד לדוגמא, את גוש קטיף... כל זה, מתוך נאומו האחרון של רבין בכנסת, שהואיל ונישא כחודש לפני הירצחו, עליו באמת ניתן לומר שהוא מעין צוואה. זה שקר מחוצף ועז מצח, אופייני לפרס, להציג את תוכנית החורבן שלו, שלפיה תקום מדינה פלשתינית עם ירושלים כבירה וישראל תיסוג כמעט עד לקו הירוק – כ"צוואתו" של רבין. למרבה הטרגדיה, ספק גדול אם נתניהו ואנשיו עדיין מוכנים לקיים אפילו את הצוואה הזאת של רבין, או שמא כבר נבלעו עוד יותר עמוק במחנה השלום.
|
|
|
ניפץ מורשתו [לע"מ]
|
|
|
|
|
| באווירה הזאת ובמעמד הזה מצא סער לנכון לאגף את בן-גוריון משמאל. בן גוריון אמר "לא חשוב מה יאמרו הגויים"? הוא, סער, יותר אדוק ממנו: "חשוב מאד, מה יאמרו הגויים! אנחנו חלק מן העולם! אל לה לישראל להיקלע לבידוד מדיני! יש מגבלות אובייקטיביות לכוחנו ולרצונותינו...". | |
|
|
|
עוד לפני שנתייחס לתוכן דבריו של גדעון סער בעצרת, יש לציין את הרושם הקשה שעשתה שפת הגוף של הנואם. בעוד אשר קולות השמאל האותנטי בעצרת היו משומשים, מאובקים, שחוקים ועייפים – אחד המעטים שדיבר בהתלהבות ובלהט, עם זיק של פנאטיות בעיניים, היה גדעון סער. הוא אף העביר את המסר שלו במטבעות הלשון של השמאל ממש כאחד מהם, עד שעולה החשש שנאום בר-אילן של נתניהו לא היה אלא המשך נאום הרצליה של שרון. כדי לרדת למלוא משמעותם של דברי גדעון סער בעצרת, צריך להביא בחשבון – היכן, תחת איזו תפאורה, באיזו אווירה, ליד איזה נואמים ואמנים ובפני איזה קהל נאמרו. למילה "שלום" הנאמרת במרכז הליכוד (ומי אינו רוצה שלום?) יש משמעות אחרת מאשר כשהיא מושמעת באווירה הכיתתית המחושמלת של כיכר רבין בעצרת המוקדשת להירצחו. מי שאומר כאן "שלום" מתכוון למה שפרס מתכוון, ומכל מקום כך מבינים אותו, עם "שיר השלום", הימנון השמאל, ברקע. באווירה הזאת ובמעמד הזה מצא סער לנכון לאגף את בן-גוריון משמאל. בן-גוריון אמר "לא חשוב מה יאמרו הגויים"? הוא, סער, יותר אדוק ממנו: "חשוב מאד, מה יאמרו הגויים! אנחנו חלק מן העולם! אל לה לישראל להיקלע לבידוד מדיני! יש מגבלות אובייקטיביות לכוחנו ולרצונותינו...". לא צריך אוזן מוסיקלית כדי לשמוע כאן את המנטרות הידועות: "מגבלות הכוח" זו סיסמה שמאלנית בלה ומזוקן, וכך גם הדרישה הגלותית לוותר על מולדתנו כדי שלא "להרגיז את העולם" ולהיות חלילה "מבודדים" (כאלו אחרי כל הוויתורים תתבטל הנבואה הנצחית "עם לבדד ישכון"). ולא צריך להיות יהודי דתי ולזכור את הפסוק "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך", כדי לקבל בחילה כששומעים את סער אומר בכיכר בדבקות: "אם תהיה שעת רצון אצל שכנינו, הם יגלו ממשלה שנכונה לשלום". הרגשה מצמררת של "דיז'ה ווי": מאחורי השלום הזה ושעת הרצון הזאת הציצו החורבן והגירוש, והפעם בקנה מידה מפלצתי. איזה הבדל נותר בין ציפי לבני שהגיעה אל השמאל במשלוח הקודם, לבין גדעון סער - המשלוח הבא בדרך לעוד אסון לאומי?
|
|
"עבריינות אידיאולוגית" - של צד אחד, כמובן
|
|
|
|
|
והם לא עבריינים אידיאולוגים? [מארק ניימן, לע"מ]
|
|
|
|
|
| איך הבינו את זה שומעיו ומה רצה הוא שיבינו? אולי התכוון לעבריינות האידיאולוגית של המפגשים עם מנהיגי המחבלים שהובילו להסכם אוסלו, ואשר הם גופם היוו עבירה פלילית? ואולי - לדברי עמוס עוז, יוסי שריד ואחרים שקראו לאי-ציות ולמרי אזרחי - עוז אפילו כתב על פיצוץ גשרים – אם הרוב יחליט על טרנספר, ולו זמני, לערבים? | |
|
|
|
אחר כך דיבר סער על החוק והדמוקרטיה. כשלעצמן, אלה אינן מלים גסות. כל אדם הגון דוגל בשמירת חוק ומצדד במשטר דמוקרטי. להיפך: הלוואי שהייתה לנו דמוקרטיה – למשל בתקשורת, למשל בבית המשפט העליון, ועוד ועוד. אלא שכאן, מעל לבמת הכיכר, בנאום פולחני הנישא בכנסיית-שלום – המשפט שיצא מפיו של סער היה יכול להתפרש רק בכיוון אחד: הסתה נגד המתנחלים, חבריו לשעבר לאידיאולוגיה. הנהו: "העמדת דעה פוליטית מעל החוק ומעל לדמוקרטיה..., עבריינות אידיאולוגית, היא המסוכנת מכולן משום שהיא מסכנת את הדמוקרטיה וחותרת תחת אושיות החברה". איך הבינו את זה שומעיו ומה רצה הוא שיבינו? אולי התכוון לעבריינות האידיאולוגית של המפגשים עם מנהיגי המחבלים שהובילו להסכם אוסלו, ואשר הם גופם היוו עבירה פלילית? ואולי - לדברי עמוס עוז, יוסי שריד ואחרים שקראו לאי-ציות ולמרי אזרחי - עוז אפילו כתב על פיצוץ גשרים – אם הרוב יחליט על טרנספר, ולו זמני, לערבים? חס וחלילה! סער כיוון לפינה מסוימת, הפינה בה עמד ספסל הנאשמים של הכיכר הזאת – הימין, או מה שנשאר ממנו בלי הליכוד. הוא גופו, באמצעות נציגו סער, מצטרף עכשיו לשולחים אצבע מאשימה לעבר "אויבי הדמוקרטיה", הערוגה שבשוליה צמח הרוצח... ייתכן, שסער לא רק כיוון ל"עבריינות האידיאולוגית" שהייתה בעבר, כי אם כבר צפה פני העתיד. אולי הוא יודע משהו שנתניהו מבשל, ולקראתו לקח בדבריו מעין נשימה עמוקה וגייס תעצומות נפש? איזה וויתורים כואבים בדרך, שהתגובה הצפויה עליהם המריצה את סער לגייס לקראתה, בנאומו בכיכר, את הארסנל המשפטי של כנופיית-שלטון-החוק? אחר הדברים האלה, זה ייראה אולי מגוחך להיתמם ולשאול: מילא, סער נתן להם את כל מה שרצו לשמוע, שילם את מחיר כרטיס השתתפותו בטכס השמור לכת-השלום. אבל היכן הוא בעצמו? האם ממנו, מעצמיותו ומאישיותו לא נשאר כלום? פעם דגל בארץ מולדת, בערכים לאומיים. מה מונע אנשי ימין להיות הם עצמם, עם יושרה פנימית, ולומר בפשטות: זה אני וזו אמונתי, ובתור שכזה גם אני מתאבל, איתכם ביחד, על רצח מתועב של ראש ממשלה. וכן, יש לכבד את הדמוקרטיה ולציית לשלטון החוק, ובדיוק לזאת מצפה הממשלה הנבחרת הנוכחית גם מאלה שעמדתם האידיאולוגית הפוכה. האם אי פעם נזכה לשמוע בכיכר נאום שיהיה בו מלוא חופניים חוק ודמוקרטיה ושלום, אך גם קורטוב של אמת?
|
|
