בפרשת השבוע חַיֵּי שָׂרָה, אנחנו נפרדים מהגיבורים שליוו אותנו בשתי הפרשות האחרונות, אברהם אבינו ושרה אמנו. הפרשה פותחת בפטירתה של שרה, ממשיכה בתיאור קצר את אבלו של אברהם, עוברת למשא-ומתן שניהל על רכישת מערת המכפלה כמקום קבורה עבור רעייתו האהובה, ומשם היא גולשת לתיאור ארוך ומפורט של יצירת קשר הנישואין של יצחק בנם עם רבקה, שהיא אגב דודנית שנייה שלו, בניית הדור הבא. לכל אחד מהנושאים הנ"ל הקדשנו תשומת לב בעבר והשתדלנו להבין אותם כמיטב יכולתנו. כעת, מצד ההתייחסות לאקטואליה בפרשת השבוע, ננסה להעמיק מעט בתהליך הזה של חילופי הדורות ונתפלל שבעזרת השם גם נצליח למצוא את ההוראה עברנו, עבור הדור שעוד לא החליט בדבר זהותו; האם הוא יהודי, ישראלי, או שמא אזרח העולם הגדול שבחר לאמץ לעצמו את הנוחות במה שמכונה התרבות המערבית, אבל בו-זמנית פוזל בחוזקה גם אל תרבות המזרח המסתורית.
לאברהם אבינו, כידוע, היו עוד כמה בנים מלבד יצחק; היה לו את ישמעאל שילדה לו הגר שפחת שרה ארבע עשרה שנה לפני שנולד יצחק, ועל אודותיו קראנו כמה דברים בשתי הפרשות הקודמות. ולאחר מות שרה (בראשית כ"ה): [א] וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. [ב] וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-זִמְרָן וְאֶת-יָקְשָׁן, וְאֶת-מְדָן, וְאֶת-מִדְיָן--וְאֶת-יִשְׁבָּק, וְאֶת-שׁוּחַ. התבוננות קלה בסיפורים שמספרת לנו התורה על אודות אברהם אבינו, מלמדת על אדם החלטי ונמרץ ביותר. פה ושם מתגלה אצלו היסוס קל, אבל זה נעלם ברגע שמתברר לו מהו הרצון העליון, לְמה הקב"ה מצפה ממנו. מרגע זה, אין יותר היסוסים והוא פועל בהחלטיות ובזריזות. הנה לדוגמה משהו מהפרשה הקודמת (פרק כ"א): [ט] וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק. בשנים קודמות הארכנו בהסברת המושג הזה, מְצַחֵק, והראינו שמדובר במשחק שיש בו סכנה ליצחק. בין אם הייתה זו סכנה פיזית ובין אם סכנה רוחנית, שרה דורשת מאברהם במפגיע להרחיק את הסכנה מבנה יחידה.
[י] וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. והרעיון הזה לגמרי מקומם את אברהם: [יא] וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. מבחינת אברהם - זה בנו וגם זה בנו, למה שלא יחיו בשלום? אבל מסתבר שזה לא יכול להצליח: [יב] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. יש לך ממשיך אחד ושמו יצחק; הוא והוא בלבד יהיה זה שימשיך את המורשת הרעיונית שלך, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. ישמעאל - בראייה היסטורית תרבותית הוא לא בנך, הוא לא ימשיך בדרכך, הוא בן השפחה. למרות זאת, מתוך התחשבות ברגשות שלך - [יג] וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא.
כאן נגמרים ההיסוסים וההתייסרות הרגשית: [יד] וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד--וַיְשַׁלְּחֶהָ; וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע, בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. הוא אשר אמרנו, החלטי ביותר. כמובן, יש דוגמאות נוספות בפרשות הקודמות, אבל נשוב להתמקד בפרשתנו. השבוע אנחנו מזהים את ההחלטיות הזאת בכל צעד שנוקט אבינו אברהם. אמרנו שהפרשה עוסקת בחילופי הדורות, אז נביא דוגמה נוספת לאותה החלטיות ובאותו הקשר. ציטטנו כבר פסוקים המלמדים שלאברהם נולדו בנים נוספים מאישה ששמה קְטוּרָה. גם להם נולדו ילדים ובסך-הכל מדובר במשפחה די גדולה: [ג] וְיָקְשָׁן יָלַד, אֶת-שְׁבָא וְאֶת-דְּדָן; וּבְנֵי דְדָן, הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים. [ד] וּבְנֵי מִדְיָן, עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ, וַאֲבִידָע, וְאֶלְדָּעָה; כָּל-אֵלֶּה, בְּנֵי קְטוּרָה.
לפי פשט הכתובים הם נולדו אחרי שיצחק כבר היה נשוי לרבקה. והרי לקראת נישואיו הוא קיבל מאברהם את כל מה שהיה לו עד אז (רש"י ל-כ"ד, י'): שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם. לכאורה, מכאן ואילך מה שיש לו אמור לעבור לילדים החדשים שנולדו לו, אבל לא זה מה שחושב אברהם אבינו: [ה] וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. יצחק הוא הממשיך שלו ועל כן הוא מעביר לו אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ. וברור שאין מדובר בירושה חומרית כי זה לא העניין, לא אצל אברהם וגם לא אצל יצחק. העניין הוא המורשת הרוחנית. [ו] וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם. מה היו אותן מתנות שנתן אברהם לבני הפילגשים? פירשו רבותינו, (במסכת סנהדרין צ"א) שם טומאה מסר להם (רש"י). מה שהיה לאברהם מבית אביו, רוחניות דמיונית, את זה נתן לבני הפילגשים.
להבחין בין טוב לרע דבקותו של אברהם אבינו באמת שאליה הגיע בעצמו, דבקות עד כדי מסירות נפש בפועל, היא שזיכתה אותו ביחס מיוחד מאת ה' אלוקים אמת, ועד למצב בו ה' מתערב ומורה לו את הדרך הנכונה, דרך האמת, בעת שרגשותיו האבהיים מטים אותו לסלחנות שאינה במקומה, כנ"ל באריכות. כאמור, אברהם הוא טיפוס החלטי ולעולם אינו צריך שיגידו לו את אותו הדבר פעמיים. ה' אמר לו כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, אחרי שעוד בטרם נולד כבר אמר לו (פרק י"ז): [כא] וְאֶת-בְּרִיתִי, אָקִים אֶת-יִצְחָק, אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה, בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת. לכאורה, מה היה לו להסס בנוגע לגירוש ישמעאל אחרי שידע מראש כי יצחק הוא הממשיך שלו? אולי חשב שיצחק יהיה המוביל וישמעאל יישמע לו, אחרי הכל גם הוא בנו. לא עלה בדעתו שישמעאל ירצה את הבכורה לעצמו כפי שהיה בפועל ונמשך עד היום. ברגע שהתבררה לו האמת בדבר הגישה של ישמעאל - פעל ללא כל היסוס והרחיקו מיצחק בנו ממשיך דרכו.
ובמה שנוגע לילדים שנולדו לו אחר כך, כאן כבר לא היו שום אי-הבנות. מראש היה ברור שאת הכל, כלומר את הייחוס 'בן אברהם', מקבל יצחק. האחרים לא יוצאים מקופחים, להם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת, אבל התנאי הוא שיתרחקו מיצחק הרחק מעבר לטווח הראייה, קֵדְמָה אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם. כך פעל אברהם להבטיח את עתידו של יצחק בנו ממשיך דרכו, בלי שום פשרות. אומנם כולם בניו, אבל ביניהם יש אחד, יצחק, שהוא טוב מוחלט, דבק באמת המוחלטת, בדרכו של אברהם, ועל כן הוא זוכה בכל הירושה. האחרים, עם כל הכבוד, מקבלים מתנות, אבל אינם ממשיכים בדרכו של אברהם ועל כן אינם ראויים להתייחס אליו ולהיקרא על שמו. וכיצד הרגיש אבינו אברהם בעת שנקט "מהלכי אפליה" כה בוטים בין בניו? התורה אינה מספרת על כך הרבה, אם בכלל, אבל אנחנו יכולים לשער. סביר שזה היה לו מאוד לא נעים, בלשון המעטה, אבל עושים מה שצריך כי צריך.
נו, ואיך כל זה נוגע לנו בימים טרופים אלו? אוהו, נוגע גם נוגע. הרי מזמן אנחנו טוענים שהבעיה הבסיסית שלנו היא שאנחנו מתעקשים לדבר בשפה שקרית. רק כאשר משמיעים שקר בוטה במיוחד, משהו מעין הכחשת השואה, מה שחביב כל כך על המטורף מטהרן, רק אז יש כאלה שמתקוממים. יש כאלה, אבל מצד שני יש כאלה שמאזינים לו באהדה, ואפילו מחמיאים לו על השקרים שהשמיע, במחיאות כפיים מתרפסות. אומנם מדי פעם יש מי שמנסה לחשוף את השקרים, כמו שניסה לעשות ראש הממשלה בעצרת האו"ם, אבל רק את השקרים הבוטים כנ"ל. את הפחות בוטים, את השקר שהערבים מתכוונים לעשות שלום מתישהו ועל כן, הם בני שיח ראויים למשא-ומתן, את זה גם ראש ממשלתנו אינו מעז לומר. לא בפומבי על כל פנים.
כולם מוכנים לגנות את הטרוריסטים. נו טוב, לא ממש כולם, אבל אלה שנותרו שפויים, אלה שעודם חפצים לחיות ומבינים שהיעד של הטרוריסטים בכל התחפושות שהם עוטים על עצמם, הוא מוות. בינתיים, את הארגון המכונה 'אל-קאעידה', כמעט כולם מגנים. עד לא מזמן זה היה היחס גם לחמאס ולחיזבאללה. לאחרונה משתנה היחס אל שני האחרונים ואפילו אצלנו יש מי שמציעים להידבר עם החמאס. כבר פתרו את כל הבעיות האחרות ומה שנותר להם הוא להגיע להבנות עם המרצחים. נו טוב, בשפה השקרית העיקר הוא הרייטינג, ואת זה ניתן להשיג בעזרת תקשורת אוהדת. והתקשורת מאד אוהדת רעיונות כאלה. התקשורת מעוניינת למכור, את עצמה כמובן, והאמת אינה סחורה מבוקשת כל כך. השקר, זה מה שכולם צורכים כי זה ארוז יפה ומאוד מפתה.
אילו היינו טורחים ללמוד משהו מאבותינו הקדושים, היינו מבינים שהשקר - ככל שהוא נראה יפה ונשמע נעים לאוזן - אין לו רגליים. לכן הוא אינו עשוי להוביל אותנו לשם מקום טוב. לעומת זאת האמת - אם רק נדבק בה, תוביל אותנו בלי ספק לחוף מבטחים. והבעיה הגדולה היא שבנושא הזה, כמו אגב בכל הנושאים, רק שכאן זה שקוף לגמרי - אנחנו אלה שנותנים את הטון לכל העולם. כל עוד אנחנו לא מודים באמת - העולם כולו חי בשקר. כל עוד אנחנו לא מודים ומכריזים שאין עם מי לדבר, כי מגמתם של הערבים היא להחריב ולא לעשות שלום, העולם ממשיך לחיות בטעות ולעשות אבחנות של שקר בין טרוריסטים שונים. ויחסו של הנשיא האמריקני אל הפיגוע הנורא בצבאו הוא דוגמה מופתית ליחס השקרי. הוא הגדיר את הפיגוע כטרגדיה, לא כפיגוע טרור. נו טוב, מאוד כואב, אבל טרגדיות קורות מדי פעם ואין כל כך מה לעשות. אבל זו לא טרגדיה, זהו טרור שמקבל עידוד מהרפיסות של אלה שאמורים להילחם בו. כדאי מאוד שנלמד משהו מאברהם אבינו כי חפצי חיים אנחנו.
