בעיצובו של מודל כזה, יש לתת את הדעת על כך, שמדובר בשני תפקידים שונים לחלוטין: האחד הוא מתן ייעוץ והנחייה משפטית לממשלה בעניין פעולותיה המתוכננות כממשלה; והשני הוא עמידה בראש התביעה הכללית. על פני הדברים, אין קשר משמעותי בין התפקידים. יתרה מזו: כל אחד מן התפקידים הוא תובעני מאוד, אחראי מאוד ומצריך משרה מלאה. מדוע, אפוא, לחסוך דווקא כאן?
מהו הטעם בהפקדת שני תפקידים כה שונים וכה תובעניים בידי אדם אחד? הרי העומס הרב המוטל על היועץ בעל שני הכובעים הכל כך שונים צפוי לפגוע בתפקודו, בין בכך שבדיקת כל סוגיה ומתן הנחיה יארכו זמן רב יותר, ובין בכך שהיועץ ייאלץ להאציל יותר ויותר סמכויות לאחרים, שיגבשו את הייעוץ ואת ההחלטות במקומו.
פרופ' פרוקצ'יה ברשימתו הנ"ל מציע לנו תשובה: "בימי היועצים המשפטיים הגדולים שקמו לנו, במסורת שייסד מאיר שמגר, הוטמע הכלל כי על מוסדות השלטון לקבל על עצמם את החלטות היועץ בעניינים משפטיים...העובדה שהיועץ הוא גם ראש התביעה הכללית היא הנותנת שיניים בפיו של כלב השמירה...יכולתו לנשוך את הסוררים...".
אודה כי קראתי דברים אלה כמה וכמה פעמים וחשדתי בעצמי כי נכשלתי בהבנת הכתוב. אכן, קשה להאמין, אך ההנמקה המוצעת לנו לקשירת שני התפקידים יחדיו היא זאת: היועץ ייעץ לממשלה באשר לפעולותיה השלטוניות. אם השרים יקבלו את ייעוצו-הנחייתו – מה טוב. אם לא – עליהם לחשוש מן האפשרות שהוא יעמיד שר זה או אחר לדין פלילי(!). אך הרי האישומים הפליליים המוגשים מדי פעם נגד פוליטיקאים אינם קשורים בדרך כלל לחוקיות פעולתה של הממשלה, אלא נוגעים לעבירות פליליות "רגילות" (כגון גניבה), שלכאורה ביצעו כאנשים פרטיים. אם אומנם יש נגד פוליטיקאי ראיות כי עבר עבירה פלילית, יש להעמידו לדין ללא דיחוי. אם הדבר לא נעשה, משמע שאין חשד ואין ראיות. היעלה על הדעת שעל שר בממשלת ישראל לחשוש להתנגד לעמדתו של היועץ, שמא בעקבות התנגדותו ייווצר נגדו חשד ויחפשו ראיות? לו זה היה המצב, ייתכן שהיה מדובר בעבירה פלילית חמורה של סחיטה באיומים, כשהקורבן הוא השר. כך או אחרת, חשש כזה עלול לפגוע בתפקודו התקין של השר, שהרי הוא נבחר כדי שיפעיל את שיקול דעתו שלו, ובהתאם למצע שעל בסיסו נבחר. דווקא הנמקתו של פרופ' פרוקצ'יה צריכה לחזק את היוזמה להפרדה בין תפקידי היועץ.
