|
בתקופה האחרונה אנו עדים למעשי אלימות חריפים וקשים שלא נראו מאז הקמת המדינה. מדי יום קמים אנשים רעים ורוצחים את מי שהרגיז אותם או הכעיס אותם. ויש שאף רוצחים את בני משפחת השונא, כולל ילדים, כמו הרצח הנוראי של משפחת אורנשקו. גלי אלימות אלו מעוררים לחשיבה מחודשת ביחס למתן עונש חריף יותר לרוצחים. כמובן שיש להניח, שעוצמת הענישה יש בכוחה להרתיע רוצחים פוטנציאלים ממעשיהם הנפשעים. נדרש רף הלכתי גבוה מאוד כדי להרשיע רוצח ולסוקלו באבנים. למשל, ההלכה סבורה שאין בכוחן של ראיות נסיבתיות להרשיע אדם. בתלמוד מובא מעשה באדם, שרדף אחר שונאו וסכין בידו. נכנסו שניהם לחורבה וכאשר נכנסו העדים מצאו את הנרדף הרוג ולידו את הרודף האוחז בסכין שנוטף ממנה דם. למרות עוצמתה וכוחה של הראיה הנסיבתית אין בכוחה להרשיע. לפי ההלכה ניתן להרוג את הרוצח רק אם התרו בו רגע לפני ביצוע זממו. ברוב המקרים אין הרוצח נתפס בשעת המעשה ואם נכח אדם בזירת הרצח ודאי שלא הספיק להתרות בו לפני ביצוע הרצח. ברוב המקרים הראיות הן נסיבתיות. בחלק גדול מהמקרים אנו מרשיעים מכוחה של הודאה במעשה הרצח. ההלכה שוללת מתן עונש מות למי שהודה במעשי רצח. התורה גזרה שפסק דין מות יינתן באמצעות שני עדים שנכחו בזירת הרצח וראו את המעשה. הרמב"ם מדגיש שמדובר בגזירת הכתוב ולמרות זאת הוא משתדל להסביר את סברת ההלכה. לדעתו, הרשעה באמצעות הודאה של הנאשם תגרום לאנשים בלתי שפויים המעוניינים להתאבד להודות במעשים שלא עשו על-מנת שיהרגו אותם. או, אם מדובר ברצח מתוך מניעים אידיאולוגים או פוליטיים, יהיו שיבקשו להודות ולייחס את המעשה הנפשע לעצמם. ההלכה מאוד זהירה במתן עונש לרוצחים וקל וחומר אם מדובר בעונש מוות. רק לעתים רחוקות הייתה הסנהדרין גוזרת גזר דין מות לרוצח. אולם מה נעשה במציאות שדם נשפך מדי יום ביומו? האם ניתן לחרוג מהכללים הרגילים ולהטיל עונשים כבדים וקשים כלפי עושי העבירה? ההלכה התייחסה לכך וקבעה שניתן להטיל עונשים חמורים ואף להטיל עונש מוות כהוראת שעה. כך כותב הרמב"ם הל' סנהדרין כד, ד: 'וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות". הרמב"ם מציע סוגים שונים של סנקציות, ביניהם: 'כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ'. במסגרת ההלכה קיימים כלים המאפשרים החמרת עונש כהוראת שעה ונראה שהשעה דוחקת בנו להחמיר עם רוצחים כדי לחזק את ההרתעה. כאשר מדובר ברצח של ילדים או במקרים קיצוניים ביותר, שהרצח נעשה מתוך כוונה תחילה, יש לשקול אף מתן עונש מוות. אומנם ההלכה העניקה דווקא למלך סמכות להרוג, אבל ייתכן שניתן להרחיב זאת גם ביחס למדינה המבקשת לשמור על חיי שגרה נורמליים.
|
|
הרצח המזעזע של משפחה שלמה על-ידי רוצח מתועב, מעלה דילמות עמוקות בהקשרים רבים בחיינו. הדילמה הראשונה והעיקרית היא החינוכית: כיצד אנו מצליחים להגיע למצב חינוכי שבו ברור לכל, ובעיקר לצעירים, שנטילת חיי אנשים חפים מפשע היא העבירה החמורה ביותר האפשרית, מכל בחינה שהיא? אין ספק שחינוך כזה צריך להתחיל בחינוך הרבה יותר בסיסי, של חיים ללא אלימות, הן אלימות פיזית והן אלימות מילולית. הדילמה השנייה היא אמצעי ההרתעה והענישה: האם באמת ראוי להחיל עונש מוות על רוצחים כאלה? הנה ברור שמדין תורה בטלו דיני נפשות עוד לפי חורבן הבית (ע' ע"ז ח, ב). גם כאשר דנו דיני נפשות, מיעטו מאוד אם בכלל להוציא לפועל דין מוות. ואף על-פי כן למדנו ש'בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין' (סנהדרין מו, א). לפי מה שרואים בכמה מקומות בגמרא ואף ברמב"ם (סנהדרין כד, ה), ברשב"א (שו"ת ח"ג שצ"ג) ובשולחן ערוך (חו"מ סימן ב, א) באופן עקרוני ניתן 'בכל זמן' כהוראת שעה לקבוע דין מוות. קביעה חמורה כזאת נעשית רק כהוראת שעה, כאשר נוצר חלילה מצב בו עבירה חמורה מסויימת מתבצעת, ובוודאי אם מדובר במעשי רצח. מלשון השולחן ערוך עולה, שקביעה זאת יכולה להנתן רק על-ידי בית דינו של 'גדול הדור או שבעה טובי העיר'. בימינו במדינת ישראל, יהיה צורך בהחלטה של הכנסת, תוך התייעצות והסכמה של גדולי הרבנים. כל זה ברמה העקרונית. אבל לעניות דעתי, לא ברור כלל שאכן עונש כזה ירתיע אנשים מלבצע פשעים חמורים. הלא אנו רואים יום יום שאנשים אינם נרתעים לצערנו הרב מעבירות חמורות או עיסוק בתחומים עברייניים, גם אם ברור שבשלב מסויים הם יתפסו או יפגעו. כמדומני שניתן להיווכח כי במדינות בהם קיים עונש מוות, לא קיימת בהכרח ירידה מאסיבית במעשי רצח. לכן לעניות דעתי אין להחיל בימינו דין מוות, אך יש להגביר את הענישה במצבים אלו ודומיהם, ובמיוחד להדגיש את החינוך לדור הצעיר ולאסירים, על-מנת שלא ישובו לפשע בעתיד.
|
|
"ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שפכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה:לא-לד). אנו צריכים לכאוב את המציאות הקשה בה רצח בני אדם נעשה דבר של יום יום, וגורם לסילוק השכינה ח"ו, ככתוב בפסוקים הנ"ל. לאחרונה, בעקבות מעשי רצח מזעזעים, נשמעו התבטאויות שיש לגזור עונש מוות לרוצחי ילדים. מחד, התורה אכן תומכת בעונש מוות לרוצחים, ויתכן אפילו שלרוצחים בשגגה. נסיבות הרצח בשגגה גרמו בהלכה להמרת עונשו של הרוצח לעונש גלות. מאידך, יש להדגיש שלא מצאנו בתורה כל הבדל בין עונש על רצח ילדים לבין עונש על רצח מבוגרים. רצח זה רצח זה רצח. וכך כתב בספר מנחת חינוך (מצוה לד) בעניין גוסס: "אף אם יבוא אליהו הנביא ויאמר שלא יהיה לו (לגוסס) חיים אלא שעה או רגע, מכל מקום התורה לא חילקה בין הורג ילד שיש לו לחיות כמה שנים לבין הורג זקן בן מאה, בכל ענין שהורג חי - חייב, הכי נמי אף שהגוסס למיתה עומד, מכל מקום מחמת הרגע שיש לו עוד שיחיה, על זה חייב (הרוצח), וגוסס כחי לכל דבריו". אמנם, טוענים אלה התומכים בעונש מוות לרוצחי ילדים, שהאכזריות ברצח ילד גדולה יותר מהאכזריות ברצח מבוגר. יתכן שמבחינה רגשית הדבר נכון, אך מבחינה שכלית, כיוון שערך חיי אדם הוא עליון ואין סופי, יש סכנה גדולה באימוץ גישה זו, שכן בכך אנו משדרים מסר כאילו יש דרגות בחומרת המעשה של רצח, ובאמת שאין הדבר כן על-פי הצדק, המוסר וערכי התורה. שורש השקפה זו, הרואה ברצח ילדים דבר יותר חמור, קשור גם לסוגיית רצח "מתוך רחמים". המכנה המשותף של דעות אלה הוא שרצח הפך לדבר יחסי, יש בו דרגות של חומרה, ולפעמים הוא אף מותר, למשל כאשר מדובר ברצח "לשם מטרה נעלה". אנו טוענים שאיסור "לא תרצח", דהיינו האיסור להפסיק חיים של אדם, נאסר בכל מקרה וללא הבדל. אין בו "דרגות" וחומרתו תמיד מקסימלית. לסיום, ראוי להדגיש שההתמודדות העיקרית נגד שפיכות דמים נמצאת בתחום החינוך והמניעה, ופחות בתחום הענישה. מניעת תוכניות אלימות ורצח בטלוויזיה ובאינטרנט יועילו יותר מאשר החמרת הענישה.
|
|
