משהו קורה למוזיקה הישראלית. כשמתחילים במילים כמו משהו קורה, אז בדרך כלל מתכוונים למשהו טוב, רק שהפעם אני לא כל-כך בטוח. אז נכון, כולנו חיים בטרנד, באופנה. אנחנו תרבות של טרנדים, של אופנות חולפות.
אז האופנה היא חצאיות מעטפת - כולן עם חצאיות מעטפת. האופנה היא מכנסי פדלפון, אז כולן עם פדלפון. האופנה היא ללבוש מה שפחות, אז כמה שפחות. יש מוקסין - כולם עם נעל מוקסין. האופנה היא חליפות משנות השישים, אז כל החתנים עם חליפות משנות השישים, שלפעמים איך לומר בעדינות, קצת מגוחכות ודי יקרות למשהו שהוא חד-פעמי. אבל לא רק באופנה אנחנו בתרבות של טרנד, אלא גם ביום-יום. נשיקות ללחיים - טרנד. הטלוויזיה - מגה טרנד, אחד מתחיל ריאליטי - כולנו ריאליטי. שעשועון מצליח - רק שעשועונים. תוכנית בישול זה הולך, אז עוד כמה תוכניות בישול.
אז מה קורה איתנו במוזיקה. שלומי גרוניך פתח ב"מסע אל המקורות". לחנן יובל "סידור אישי". ששי קשת "פתח לנו שער". קובי אוז ב"מזמורי נבוכים". אתי אנקרי בשירי רבי יהודה הלוי. מאיר בנאי ב"שמע קולי". אהוד בנאי ב"שיר חדש". ברי סחרוף ב"אדומי השפתות" של אבן גבירול.
נוסיף להם את מי שכבר עושה חיל במוזיקה שורשית. את עמיר בניון המצפה כבר ש"תבוא". את אברהם פריד שמזה שנים משורר בקול נעים ופורץ אל גלגל"צ בחידוש לשיר של ירדנה ארזי "רק תפילה". שולי רנד כבר סוגר אלבום זהב והופעה בקיסריה, ואביתר בנאי כבר מדבר אל "אבא" ולוקח מקום מכובד במושמעים של השנה.
עם כל-כך הרבה שורשיות ואהבה לרבונו של עולם אני כבר לא יודע מי באמת ומי בטרנד. כי הראשונים שהחלו, עשו זאת באמת בשביל האמנות ובשביל הנשמה היהודית. אבל הבאים אחריהם זיהו פשוט שיש כאן מקום לפרוח ולמכור יותר, והלכו על זה. המוזיקה הישראלית - אם יש משהו שניתן להגדיר אותו כך - ישראלית, אבל על זה עוד נדבר, נדחקה לטובת קבוצה חדשה של כאלו שגילו את האור ומסתכלים עלינו כאנשים מסכנים שלא יודעים או מרגישים כמותם.
אני אומר שקצת קשה להגדיר מוזיקה ישראלית. פעם היו אלו שירי פלמ"ח, או שירים במקצב רוסי בקולות הגבעטרון, או הזמרות הלאומיות - שידענו שהם שירים ישראלים. את הניגון המסתלסל עם קול גרוני טוב, סיווגו כמזרחי או ים-תיכוני ושיבוצו בשעתיים שבין עשר לשתים עשרה ברשת גימל מדי ים.
המוזיקה הישראלית בהחלט עברה מתיחת פנים לא קטנה. זמרים ולהקות שישבו בלב תחנות הרדיו ושזכו לאהדה ולכתרים, לא בהכרח תואמים את המציאות בשטח.
אבל היה כאן הסכם שבשתיקה. את הזכיות של זמר וזמרת השנה לקחו זמרים ישראלים, ואת הקהל והכסף הגדול לקחו הזמרים המזרחיים.
ההצלחות של זמרים כמו זוהר ארגוב, חיים משה, ישי לוי (של אז). של קודמם - עמר, דקלון, העוד, הכרם ועוד, היו בעיקר במועדונים, בחתונות ובקלטות בתחנה המרכזית. גם הזכייה של ארגוב בשיר "הפרח בגני" הייתה בפסטיבל המיועד לשירים כאלו וקוטלגה כך.
אך מאז עברו הרבה מים בירדן (כשהיו מים). השנה זכו כזמר העשור אייל גולן. זמרת העשור שרית חדד. ברשימת המושמעים ביותר מוצאים שמות כמו פרץ, נרקיס ועוד של הופעות בהיכל נוקיה מול 8,000 איש. אבל בעוד שהשירים של זוהר ארגוב ואביהו מדינה היו שירים מזרחיים אמיתיים, עם טקסטים שמכבדים את עצמם, היום זו מוזיקת חתונות ומועדונים, כשהדבר המזרחי היחידי בה הוא שמו של הזמר וערימות הכסף השחור שנופל מהם.
לא מזמן קראתי כתבה עם הזמר קובי אוז שהתלונן על הטקסטים הירודים שיש היום במוזיקה. אוז גם כיוון בדבריו לשירים ששרה שרית חדד כמו "אתה תותח, אין עליך, מתה עליך" אבל מאוז הייתי מצפה לקצת יושר אישי ולהפנות אצבע מאשימה קודם כל אל עצמו. הרי הוא זה שעמד מאחורי טקסטים של "ריקודי עמבה" ויחד עם שרית חדד שר "כשאני איתך אני כמו דג", ו"יאללה לך הביתה מוטי". הייתי אומר שבמידה מסוימת דווקא אוז הוא אחד מהאחראים להורדת איכות המוזיקה שלנו אל מתחת לשטיח.
הזכיות הרבות, השמעות חוזרות ונשנות וערימות כסף האופף את אותם זמרים "מזרחיים" לא מונעים מהם, כנראה מתוך הרגל לבכות על קיפוח ואפליה. האידיליה נשברה והזמרים הישראלים שמוציאים שירים וטקסטים איכותיים משהו, נדחקו הרחק-הרחק מאיתנו.
יש כאלו שנפגעים מקיפוח ויש כאלו שחיים, וחיים טוב, מהקיפוח. ושלא תטעו. גם בישראל של היום יש אפליות על-רקע עדתי ויותר מזה - דתי. הבעיה היא בנושאי הדגל. הם לא רוצים לפתור את הבעיה כי הם פשוט חיים ממנה.