מה מאיים על ילד, הגדל לאם נכה או לאב מובטל, וחש במחסור? מה מאיים על קשיש, שמגיע לקבל את קצבת הזקנה הדלה, שבקושי מספיקה לו לצרכיו הבסיסיים? מה מאיים על אם חד הורית, שנאבקת בכל כוחה בעירייה, בביטוח הלאומי או בעמידר, כדי לקבל הקלה נוספת בזרם התשלומים, שלא פוסק לרגע?
בין "שלל" האיומים על מדינת ישראל מתפתח איום קיומי של ממש - התדרדרותה המוסרית והערכית של החברה הישראלית. לקראת היום הבינלאומי למאבק בעוני, החל היום, פורסמו דוחות ומחקרים רבים בתקשורת, המעידים על חששם של אזרחי המדינה מהעתיד החברתי-כלכלי, הצפוי להם.
יש נושאים רבים בחברה הישראלית, אשר בהם הממשלה צריכה לטפל בדחיפות: חיזוק מעמדם של המשרתים בשירות סדיר ובמילואים, העלאת קרנן של תנועות הנוער, עידוד ההתנדבות בחברה הישראלית, מענה אמיתי לאבטלה ואתגרים רבים נוספים. אולם, כדי לתת מענה אמיתי לאיום אסטרטגי יש לנקוט באסטרטגיה, שתחזק את עמוד השדרה של החברה הישראלית. ישנם ארבעה בעלי תפקידים, אשר הם אלה שבסופו של דבר מהווים את הבסיס לכך, וחיזוק מעמדם יוביל לחיזוק חוסננו החברתי. אלה הם המורים, השוטרים, העובדים הסוציאליים והרופאים.
לגבי המורים, המורות והגננות, הפתרונות ידועים. דרוש גיבוי של מערכת החינוך כולה למורים, הוספת תקנים, העלאת שכר, צמצום מספר התלמידים בכיתות. צריך ליישם אותם. לגבי השוטרים והשוטרות. הנטל על כתפיהם הוא אדיר והביקורת שהם סופגים אדירה לא פחות. על הממשלה לחזק את מעמדם בחברה, וזאת קודם כל במניעת מצב, שבו כל הפגנה מסתיימת עם שני מפגינים עצורים ועשרים שוטרים פצועים. על כך יש להוסיף תקנים, להעלות את השכר, להציג אופק פיקודי בפני שוטרים איכותיים, להרחיב משמעותית את פעילות המשמר האזרחי. לגבי הרופאים, האחיות וכל הנושאים בנטל, קודם כל צריך להגביר את הענישה כלפי תקיפת רופאים. זה נהיה כבר עניין שבשגרה והסיבה העיקרית היא כי אין הרתעה. גם כאן יש להעלות את שכרם, ולמנוע את הנטישה ההמונית של רופאים לסקטור הפרטי וכמובן להפסיק את גלי הביקורת כלפי מנהלי בתי חולים ציבוריים, שמשקיעים רבות בעבודתם וזוכים לכותרות שליליות על כך שהם "שיאני שכר". המרכיב הרביעי בעמוד השדרה החברתי של ישראל הינו העובדים הסוציאליים. בסופו של יום, הם היחידים בחברה הישראלית שמגיעים לכל קשיש, לכל נזקק, לכל נכה או לכל אם חד הורית. יש להוסיף להם כלים משמעותיים, לאפשר למנהלי לשכות רווחה לתת סיוע נוסף על הקצבאות הדלות, להפוך אותם ל"סיירת" חברתית.
הביצוע הוא פשוט, ומוטל הן על כתפי הממשלה והן על כתפי האזרחים. נבחרי העם, חברי הכנסת והשרים, חייבים להכריז מיידית על תוכנית חירום לאומית לשינוי מעמדם של בעלי תפקידים חברתיים אלה. לא מדובר רק על גיוס איכותי, אלא על תוספת תקנים, על העלאת שכר משמעותית, על שיפור רמת השירות של אותם בעלי תפקידים לאזרחים. דרך אגב, התשובה ש"אין כסף" לא רלוונטית. מה שלא יטופל היום יעלה ביוקר מחר.
החלק השני מוטל עלינו, על אזרחי המדינה הזו. אם ברצוננו להפוך את החברה הישראלית לחברת מופת, שבה יכבדו אחד את השני, שבה תהיה תמיכה אמיתית יתום ולאלמנה, עלינו לעשות שינוי מהותי ביחס שלנו לנותני השירותים. לכל אחד מאיתנו יש את האפשרות לשנות כבר עכשיו. זה מתחיל בלכבד את נותני השירות ונמשך בכך שלא נשארים אדישים בבחירות למועצות המקומיות או לכנסת ובוחרים להשפיע. ימין או שמאל. העיקר להצביע ולבחור את אלה, שבאמת ראויים להוביל את השינוי החברתי, שכל-כך דרוש לנו.
