במרכז הפרשה ניצבות שתי דמויות מרכזיות, שבבוא היום ולאורך אלפי שנים, הן יטביעו את חותמן לאנושות כולה. אלה הם יעקב ועשו. הם גדלו יחד בביתם של יצחק ורבקה, למדו באותה הישיבה... ותהום פעורה ביניהם. מהיכן שורש ההבדל הענקי הזה?
בעולם הטבע אנו מבחינים בשני כוחות:
כוח הצומח וכוח הנובל. גרעין קטן הנזרע באדמה מכה עם הזמן שורשים, וגדל לימים לאילן גדול רב ענפים ונושא פירות. עם הזמן מתחילה הנבילה. אם נעמיד את זה הנובל לעומת גרעין הזרע המתחיל לצמוח, ערכו של הצומח עולה על העץ הנובל.
כדברי החכם: מעדיף אני את הזרע הצומח, על עץ גדול אך נובל.
גם בעולם הרוחני קיימים שני כוחות אלה. יכול להיות אדם גדול וזקן בשנים אך בבחינת נובל, לעומת נער הגדל והצומח מיום ליום.
אחד מהיסודות הבסיסיים ביהדות היא, כי אין מצב של "סטטוס" בחייו של האדם, ואם אין האדם "בן עלייה" אוטומטית מתחילה הירידה. וברמז כתבו בספה"ק: "
וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית, לז', כב'), מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו (שבת כא', ב) - כך הוא בכוחות הנפש, כי אם אין צמיחה הרי ממילא מתחילה הנבילה.
ההבדל המהותי כל-כך בין יעקב ועשו, כי יעקב היה בבחינת "צומח" - התמיד והתעלה ברוחניות, עבר משברים וניסיונות כל חייו, הקים 12 שבטי י-ה - בחירי ה' לדורות והגיע לדרגה שדמותו חקוקה מתחת לכסא הכבוד. ואילו עשו בחר לדשדש במקום, בחר בדרך של "נבילה" במקום "צמיחה", הוא לא פיתח את אישיותו ולדברי הגאון
רבי חיים פרידלנדר זצ"ל נקרא עשו - מלשון עשוי וגמור, (שהרי לדברי חז"ל עשו נולד גדול ומגושם כמו נער בן 13) - כי כמו שהיה בחיצוניותו, כך היה במהותו. כך דרך הוא במקום, כי חשב את עצמו למושלם. התוצאה - גונב, רוצח, תאוותן... "איש החרב", לעומת יעקב שהוא בגדר סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה.
עשו ממשיך בדרך זו בשיטתיות. הוא מוכר את בכורתו לאחיו הצעיר, יעקב. אומר עשו ליעקב: "
הלעיטני... על כן קרא שמו אדום...". נשאלת השאלה: הרי לשם האדם יש משמעות מיוחדת, כי מהותו של האדם היא שמו. מהו אם כן, המשמעות בכך שעשו נקרא "אדום"? מסביר ה"
ספורנו": התורה באה עם מסר מיוחד. כי "
כל-כך התמכר למלאכתו הנפסדת... עד שלא הכיר בנזיד כי אם צבעו, (לכן) קראו שמו 'אדום'..." - כי עשו היה כה להוט אחרי האוכל עד שלפני שראה במה המדובר, כבר בקשו. זה מה שאפיין את עשו - עולמו היה כולו מעטפת של
חיצוניות, בלי פנימיות.
כך עשו מחקה בהמשך את אביו יצחק ומתחתן כמו אביו בגיל 40. אך בניגוד לאביו וסבו שסלדו מהכנעניות, התחתן עם כנעניות המושחתות במידות. הרי לנו שאף כאשר הוא מחקה את אביו, אינו מחקה אותו כראוי.
הזוהר הקדוש כותב: שהיות וכוחו של עשו היה גדול מאוד בראשו - בחכמה, עד שהתורה העידה עליו "כי ציד בפיו" - זכה הוא בעת שקברו את יעקב שנפל ראשו, ונקבר יחד יעקב אחיו. וכבר כתבו בספרים הקדושים, כי אם עשו היה מכוון את תכונות נפשו כראוי, היה עולה במדרגתו אף יותר מיעקב. ולפי הכלל
שכמידת השתדלות האדם - כך גם הישגיו. ללמדנו כי כל אחד יכול להגיע לפסגה - לשלמות. גם הרחוק מעולם הפנימיות.
זהו עולמו של "תלמיד חכם" - האיש הצומח באופן תמידי. כי רק מי שחושב שהוא בגדר "תלמיד" ראוי להיקרא "חכם".
ראוי שנבדיל בין הטוב לרע, בין החיים בשגרה לקובעים שיעורי תורה ולבונים את אישיותם. נברח מהחיצוניות ההורסת - זו שהרימה ראש, ונעריך את אנשי האמת הנחבאים אל הכלים - אלה שיתגלו בקרוב על-ידי מלך המשיח במהרה בימינו.