אֲנִי וְהַלַּיְלָה מְשׁוֹטְטִים
בַּשּׁוּק הַמֻּגָּף בְּחֶבְרוֹן ,
אֲנִי הַחַיָּל הַמְּפַטְרֵל
חָגוּר בְּאֵשׁ יוֹרָה
חָגוּר בְּאַשְׁלָיַת בִּטָּחוֹן
מִפְּנֵי אֵימַת הַלַּיְלָה ,
הַפּוֹלֵט מִבֵּין קִפְלֵי שֵׁנָה
צְבָא כּוֹכָבִים כָּבוּי וְרָפוּי
מַשִּיר מִתּוֹכוֹ צְלָלִים מִתְפַּתְּלִים
בֵּין בָּתִּים כְּחוּשִים שֶעוֹמְדִים
עַל אֲדָמָה לֵאָה וְחוֹשֶׁשֶׁת .
הַבּקֶר מְלַטֵּף אֶת הָרְחוֹב הַמִּתְמַתֵּחַ
יָרֵא מִמָּה שֶׁמְּזַמֵּן לוֹ יוֹם עוֹיֵן
יוֹם שֶׁמְּכַתֵּת בְּסִמְטָאוֹת נְעוּלוֹת
כָּל אֵת לְחֶרֶב
כָּל מַזְמֵרָה לַחֲנִית
כָּל אֶבֶן לְקֶלַע
וְכָל בַּקְבּוּק לְתַבְעֵרָה בּוֹעֶרֶת.
הַבּקֶר, הַשּׁוּק בְּחֶבְרוֹן
לא יִתְעוֹרֵר לְיוֹם שֶׁל דּוּכָנִים הוֹמִים ,
הַשּׁוּק בְּחֶבְרוֹן יִתְעוֹרֵר
לְעוֹד יוֹם מֻגָּף
לְעוֹד יוֹם כָּבוּי
לְעוֹד יוֹם מְכַתֵּת
אֶת כָּל הַטּוֹב לְרַע
בְּסִמְטָאוֹת נְעוּלוֹת
בְּעִיר הָאָבוֹת.
גזרתי על עצמי לא לבקר בשטחים הכבושים. אבל כמי שהחליט שהוא אינו מסרב למלא חובותיו כחיל מילואים, פקדתי פעם ראשונה את חברון ובאמתחתי שלושים ימי מילואים בקיץ 1968.
זה היה כבר לאחר חג הפסח, בו הערימו כמאה איש על ממשלת ישראל באומרם כי הם רק חוגגים את חג הפסח במלון פארק, בו לא היה ליל סדר תמים. זו הייתה פלישה לעיר חברון בכיכובו של הרב לוינגר, בהסכמה של מתחת לשולחן מצדו של יגאל אלון, מי שהיה שר החינוך, ובאמירות בלתי נחרצות ומעט מגומגמות של משה דיין, מי שהיה שר הביטחון.
אני כחייל מילואים בקיץ 1968 הייתי עד להקמת רק מה שנקרא באותם ימים דוכן לממכר משקאות. המושל הצבאי ומתאם פעולות הממשלה בשטחים הורו לפרקו.
לוי אשכול רתח ואמר על כך - "המתנחלים נכנסו למקום כמבקרים, והעמידו את כולנו בפני עובדה המערערת את עצם סמכות הממשל."
שלמה גזית , המתאם הראשון של פעולות הממשלה בשטחים , כתב לימים - "שהמתנחלים בעיר הערימו עליו ועל דיין".
ואני הרב"ט חשתי עצמי חייל מרומה , שמציית לפקודה ומשרת שירות מיותר במשך שלושים יום. למרות זעמו של ראש הממשלה הדוכן התמים התפשט ברבות הימים לממדים הרסניים.
בקיץ 1979 חזרתי שנית לשלושים ימי מילואים בחברון. היו אלו ימים, כאשר קבוצה של נשים וילדים נכנסה לבית הדסה.
אנחנו מצאנו עצמנו משחקים במשחק מגוחך, שם המשחק "שוטרים וגנבים". את המשחק המטופש שיחקנו בהוראה ובפקודה. היינו חלק ממערך ששם כביכול מצור, אשר נועד למנוע כניסת מתיישבים נוספים.
איזה מצור ואיזה נעלים, כיום במקום גרים רבים שצה"ל ביקש למנוע את כניסתם.
כארבעים שנה לאחר ביקורי הראשון בחברון ביקרתי בה פעם שלישית. והפעם לא כחייל אלא כאיש שלום, הרואה עצמו אחראי כמו כל ישראלי לעובדת החיים, לפיה אנחנו מאפשרים לכמה מאות יהודים לכפות מציאות חיים בלתי נסבלת על כמאתים אלף פלשתינים. אנחנו כופים על העיר להתעורר כל בוקר "לְעוֹד יוֹם מֻגָּף לְעוֹד יוֹם כָּבוּי, לְעוֹד יוֹם מְכַתֵּת אֶת כָּל הַטּוֹב לְרַע וְאֶת כָּל הָרַע לְטוֹב בְּסִמְטָאוֹת נְעוּלוֹת בְּעִיר הָאָבוֹת".
אנחנו כופים על העיר מציאות של לבה רותחת , וכשהיא תתפרץ נשלם כולנו מחיר דמים מיותר.
