אין צורך להיות רואה נסתרות על-מנת להבין כי אנו כולנו, כל שדרות הציבור, חיים בהכחשה. איננו מסוגלים להשלים עם העובדה כי לא נשיג בחיינו שלום אמת עם הערבים והפלשתינים. לא משום שאנו איננו חפצי שלום, כמובן שאנו רוצים שלום וכמהים אליו. עדיין לא הפנמנו לעומקו של דבר כי הצד השני אינו חפץ במצב שלום אמת עמנו.
את שאנו מכנים מצב של שלום, אויבינו רואים באופן שונה. עבורנו, מצב של שלום הינו מתורגם ללשון מערבית, בעוד שאצל הפלשתינים וארצות ערב הוא מתורגם למזרחית. עבורנו, שלום פירושו גבולות יציבים, מוכרים ובטוחים, יחסי מסחר פורחים, חילופי תרבויות, יחסים דיפלומטיים וכן, גם ניגוב צלחות חומוס ברחבי המזרח התיכון.
לגבי אויבינו, "השלום" פירושו הצעד הבא לקראת מצב של "מהר שלל חש בז". את מדינתנו הם רוצים, את בתינו, כבישינו, מפעלינו, חרושתנו, גנינו והישגינו. כל שנחשב בעינינו כאחד מהמרכיבים של יחסי שלום אמת בין אויבים לשעבר, נדמה בעיני אויבינו כעורבא פרח שאינו מקדמם למטרתם, והיא כיבושה של ארץ ישראל עד הים.
כמובן שישנם בעולם הערבי אלו השואפים לשלום עם ישראל, אך מספרם בטל בשישים לנוכח הזרם העצום והעכור של קיצוניות משיחית איסלאמית המגובה במיעוט הזוי, יהודי, שוטם-ישראל בתוככי עם ישראל. אנו נתפסים בעולם הערבי כמכשול, כעצם בגרונו של האיסלאם הפונדמנטליסטי, כצלבנים המודרניים, בדרכו למסעי הכיבוש את המערב העשיר, המפותח והשבע.
אויבינו מאמינים כי הזמן משחק לטובתם. אפשר כי הינם צודקים, ואפשר כי טועים. כמונו, גם המערב ככלל שרוי בהכחשה, אם כי ניצני התעוררות נראים אי-פה אי-שם. ככל שיכביד האיסלאם הקיצוני את ידו על המערב, כך יילכו ויבשילו ניצני ההבנה כי התרבות המערבית דינה הוא כליה אלא אם ייעשה מעשה.
שתי המגמות - מסע הכיבושים של האיסלאם הקיצוני וההתנגדות המערבית לכך - אמורות להצליב דרכיהן בתוך כעשרים עד שלושים שנים. ההיסטוריה מלמדת כי דרכו של האיסלאם תיכשל בסופו של יום, המערב יתעשת ויהדוף באמצעים שונים את הללו הקמים להחריבו.
