כאשר קראתי על אודות יוזמתו ההזויה של
שאול מופז, ולפיה תוקם מדינה פלשתינית בגבולות זמניים
טרם קיומו של משא-ומתן, וכי תתקיים הידברות עם החמאס, סברתי כי כמו פוליטיקאים בדורנו, גם מופז אינו בוחל במכירת עקרונות יסוד של הישרדותה של אומה, בעבור חופן צעדים שבהם, לדעתו, הוא יעקוף את לבני.
לא חסרו לנו פוליטיקאים אשר העלו יוזמות הזויות, לא משום שחשבו שהן ראויות למדינה, אלא משום שחשבו שזו ההזדמנות שלהם לא להיות מודחים ב"אח הגדול" המדיני-פוליטי, ולזכות בנזיד עדשים של רייטינג או ב"אדום האדום הזה" של קצת סיקור תקשורתי. אלא ש
סקר אשר קראתי כמה ימים לאחר מכן ב'הארץ' גרם לי לסבור שמעבר למכירת האימא שלך (או המדינה שלך) בעבור הרצון לעקוף את "ציפורה" בסיבוב ולהראות לה מה עושים לראש מפלגה שכובלת את "בית לא עוזבים" בכתונת המשוגעים של השארות באופוזיציה, יוזמת מופז נושאת בתוכה את אותו מטען גנטי חולני אשר מפוזר בדנ"א של מדינת ישראל - אותו מטען גנטי של
פאסיביות אגרסיביות: כניעה למי שמתנהג כלפיך בכוחניות, ונגישה כלפי מי שחפץ בשלום עמך; סקר שפורסם בהארץ ביום 13.1.09, גילה כי 57% מן הציבור תומכים הן בתוכנית מופז, והן בהתחזקות הימין (לו נתקיימו בחירות כיום היה הימין מקבל כ-72 מנדטים):
יחסם של הישראלים לחמאס, ארגון טרור אכזרי שמחזיק עדיין בגלעד שליט, פרגמטי למדי. מסתבר כי רוב הציבור תומך בעמדתו של ח"כ שאול מופז מקדימה, שפרסם השבוע תוכנית, שבה קרא להידבר עם החמאס בתנאים מסוימים. בקדימה יש לכך תמיכה עצומה, של 72% ממצביעי המפלגה. אבל אפילו 53% ממצביעי הליכוד תומכים. השמאל מתפוגג - והליכוד מתמרכז. כנראה שמופז ידע שהוא צועד על קרקע פוליטית בטוחה, כאשר הכניס את הסעיף הנועז הזה בתוכניתו. אולי גם הוא עשה סקר מקדים. זו אותה פאסיביות אגרסיביות אשר מובילה את ישראל, מחד, לנגוש בפלשתינים בגדה ולהעמיק את הכיבוש, הגם שהטרור נפסק כבר מזמן ו
אבו מאזן אינו "אפרוח" למרות שישראל מתעקשת להפוך אותו לגוויה פוליטית, ומאידך, להכנע לחמאס - מה שמלמד שה דנ"א הגלותי עוד לא עוקר מתוכנו - ואנו רגילים להיות בעמדת הנוגשים או בעמדת הננגשים - אך לא בעמדת שווי המעמד. גם הכניעה המבישה לארגון הטרור החמסניקי והפיכת ישראל ללחיצה וסחיטה, תוך שבמקביל נבנות 900 יחידות דיור בגילה והכיבוש אך ורק מועמק - משדר לפלשתינים שישראל מבינה אך ורק דבר אחד - כוח.
מי רצח את אבו מאזן? כשנבחר אבו מאזן לתפקיד יו"ר הרשות הפלשתינית היה לי די ברור שבשלב מוקדם או מאוחר הוא ירצח בידי החמאס והסיכוי לשלום יגנז. בחלומותי הגרועים ביותר לא תיארתי לעצמי שישראל תערוך מקצה ייבושים לאבו מאזן, ובכך תחסל את הפרנטר הראוי היחיד שישנו כיום - תוך שהיא מנפנפת בניצחונות טקטים קטניים שבהם הצליחה "לכופף" אותו - אך מקימה חמאסטאן בגדה, ממש כפי שההינתקות, אשר נעשתה באופן חד-צדדי ולא תוך הידברות עם אבו מאזן, הובילה לחמאסטן בדרום מדינת ישראל.
חמור קופץ בראש הצהרתו של אבו מאזן, כי יכריז על הקמתה של מדינה פלשתינית, תפסה את ישראל במלוא קוטו קומתה המוסרית ובמלוא עליבותה הפנקסנית: ישראל מיהרה להכיז ש"תנקוט בצעדים חד-צדדיים" כאילו שלא עשתה כן עד כה. דומה הדבר להתנהלותו של גבר מכה אשר מאיים על אשתו שאם תעזוב את הבית הוא יפר את ההסכמות ביניהן ו"יתחיל להכות אותה".
ישראל נקטה, בניגוד לכל הגיון הגיוני ומדיני, הינתקות חד-צדדית אשר הסבירה לחמאס כי ישראל מבינה רק כוח ולאבו מאזן כי לא כדאי שיטרח להתאמץ ולחסל את הטרור בגדה או לשאוף לשלום - משום שממילא הוא יקבל חרא של יוני-שלום על הראש.
אמרתי לכם טרם החל מבצע עופרת יצוקה
קראתי שוב ושוב מעל לדפיו של אתר זה לחזק את ההסברה, וזאת משום שאם וכאשר יפתח המבצע בעזה (שאמור היה להפתח כבר עם הטיל הראשון מחמאסטן), הסברה מאסיבית תהא הערוגות שתשתלנה בדעת הקהל של העולם ואשר תפקידן יהא להכשיר דעת קהל-זו למבצע קרב, תוך שהיא תבין כי ירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית מהווה פשע מלחמה.
לאחר דוח גולדסטון החד-צדדי מתחילה ישראל לנסות להסביר לעולם כי המבצע נפתח לאחר שמונה שנות הבלגה מטילים.
כל זאת טוב ויפה אך הדבר דומה לניסיון להסביר למלצר כי יש זבוב במרק לאחר שהסועד ניגב את שאריות המרק משפמו.
קודם מכשירים את דעת הקהל העולמית בנחיצותו של מבצע אל מול ארגון טרור, ואח"כ יוצאים למבצע. חד-צדדיותו של דוח גולדזסטון אינה אלא תעודת שליש מלאה בשליליים לליקוי המאורות ההסברתי של ישראל.
אם זה נראה כמו כיבוש, ומרגיש כמו כיבוש, זה כיבוש בתגובה שכתב לי הכותב יניב אקרמן, הוא קרא להוציא את המושג "כיבוש" אל מחוץ ללקסיקון. הוא הציג מספר נימוקים לכך וביניהם - עצם העובדה שישנם פלשתינים רבים מספור אשר גם לאחר שנשוב לגבולות 67', ירצו עוד. במילים אחרות - אם אזרחיה של מדינה מסוימת אינם מכירים בישראל - אף זו האנורקטית בגבולות 67', נכבוש אותם. אם נלך לשיטה זו נצטרך להקים התנחלויות בבושהר ובפיליפינים ואף בלונדון - אך ורק משום שבכל המקומות האלו ישנם פלשתינים ומוסלמים קיצוניים אשר אינם מכירים בעצם קיומה של ישראל. עצם העובדה שבגדה המערבית ישנם חוקים נפרדים החלים על יהודים וחוקים נפרדים החלים על פלשתינים, מעידה כי מתקיים שם משטר של כיבוש. לו ישראל הייתה סבורה שהשטח שלה בזכות, הייתה מספחת אותו ומקנה שוויון זכויות ליהודים ולערבים. אי-הסיפוח מדבר בעד עצמו וזה מה שמקים את ההבדל בין "כיבוש 48" הלגיטימי, לבין "כיבוש 67" שלגיטימיותו מוגבלת אך ורק לנוכחות צבאית בגדה, אך לא להתנחלות העצם בגרון הזו: אקרמן כותב כי "אני לא רוצה לחשוב על מישהו אחר מלבד צה"ל שנמצא ביהודה ובשומרון, כקילומטר אחד-שניים בלבד בקו אווירי מפתח תקוה נתב"ג וכפר סבא". האמת? גם אני לא.
אך ההבדל ביני לבין ארקמן הוא שאני דוגלת בנוכחות צבאית
גרידא באזורים שמהם נשקפת סכנה לטילים פלשתינים, ויניב אקרמן סבור שלנוכחות הצבאית הזו צריכים להצטרף משפחות וילדים שלא זו בלבד שיקשו על הפעילות הצבאית, אלא אף יסרסו את יכולתו של צה"ל שכן יהפו אותו לצבא הסעות של ילדי התנחלויות לגני הילדים ולבתי הספר, ולא לצבא הגנה לישראל.
שמעתי בדיחה בעצם ימים אלו טוענים מספר חכ"ים מן הימין כי צה"ל אינו צריך להשתתף בפעילות אשר אינה צבאית באופיה. אה, ובמשך כל שנות הכיבוש לא שיטר צה"ל את האוכלוסיה הפלשתינית והפך לבודק מחסומים ולרודף אחר ילדים? אחת הסיבות לכשלון במלחמת לבנון השנייה הייתה הפיכת צה"ל לסדרן מחסומים ועיקור כוח הלחימה שלו עקב כך - אלמלא עסק צה"ל בשיטור אזרחי ב 41 השנים האחרונות, ואילו עסק בלוחמה של ממש היכן שהדבר נדרש - לא הייתה מתרחשת פשלת לבנון.
אכן צודקים אנשי הימין שצה"ל אינו צריך לעסוק במשימות שיטור אזרחיות אלא במשימות לוחמה, וטוב שהם נזכרו בכך באופן סלקטיבי וחד-צדדי ובעיקר באיחור משווע בן 41 שנים.
