לאור שמות אלו, נבין טוב יותר את מערכת היחסים המורכבת בין הבנים. קיימת הפרדה ברורה בין בני לאה ורחל לבין בני בלהה וזלפה.
על יוסף נאמר, ש"הוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה" - הוא התחבר איתם ולא עם בני לאה. אלו ואלו יודעים, שדן ונפתלי וגד ואשר נולדו כתוצאה מן התחרות בין אמותיהם. הם יודעים שבמידה מסוימת, ילדים אלו לא היו רצויים בפני עצמם, אלא בעיקר ככלי במלחמת האחיות. אין פלא, שאחים-למחצה אלו אינם מסוגלים לחיות באחווה ובשוויון.
כך גם לגבי היחסים הידועים לשמצה בין יוסף לאחיו. בני לאה בעיקר, אך גם בני בלהה וזלפה, נושאים בשמותיהם את הצלקות של אמותיהם ואת השנאה והקינאה בינן לבין רחל. כולם יודעים שרחל היא שהייתה בחירתו המקורית של יעקב, ואלמלא רמאותו של לבן - הוא היה נושא אותה לאשה. התורה מעידה, כי לאה זכתה לפרי בטן לפני רחל, משום שה' ראה שהיא שנואה. כלומר: אם רחל הייתה האשה הבלעדית או לפחות הראשונה, היא הייתה יולדת במהרה, לא הייתה תחרות בינה לבין לאה ולא היה צורך בנישואיו של יעקב לשפחותיו.
צאו וחישבו כיצד מרגיש ילד, נער ואפילו בוגר, השומע כל העת בשמו את הדיהם של אותם יחסים קשים וסוערים. כאשר מישהו קורא לראובן, זוהי תזכורת חיה ומתמדת לתקוותה המרוסקת של אמו לאהבת אביו. שמעון מקבל תזכורת לכך שאמו הייתה שנואה. וכך הלאה. מאחר שרחל מתה, האצבע המאשימה מופנית - בצורה טבעית ואולי תת-הכרתית, וגם אם לחלוטין לא צודקת - אל בנה.
ומה אמור לחשוב יוסף? הוא יודע שלשמו יש שתי משמעויות, כפי שאמרה רחל: "אסף אלקים את חרפתי... יוסף ה' לי בן אחר". הוא יודע כיצד עמדה אמו על סף היאוש באומרה לאביו: "הבה לי בנים, ואם אַין - מתה אנכי". הוא יודע על מערכת היחסים בין אמו לבין אחותה ושפחותיהן-צרותיהן. וגם אם לא סיפרו לו את הכל במפורש - הוא שומע זאת יום-יום ושעה-שעה בשמותיהם של כל אחיו.
לאור זאת אולי גם נבין מדוע שמעון, לוי ויהודה הם הקיצוניים ביותר ביחסם אל יוסף. רש"י מספר לנו, ששמעון הוא שהשליך את יוסף לבור והוא שהסית האחים נגדו באומרו "הנה בעל החלומות הלזה בא". יהודה - וזה מפורש בתורה - היה מי שהציע למכור את יוסף לישמעאלים. ודווקא ראובן הוא שמבקש להציל אותו. מדוע?
לאור דברינו ניתן להציע שלוי, שמעון ויהודה מנציחים בשמותיהם את תהליך האכזבה הקשה של לאה מיחסו של יעקב כלפיה, כפי שראינו בנימוקים למתן שמות אלו.
הם מהווים את העדות התמידית לתבוסתה של אמם מול רחל בתחרות על ליבו של יעקב, ומכאן יחסם הקשה אל בנה של רחל. לעומת זאת, ראובן מזכיר את התקווה לאהבה שעדיין פיעמה בלב אמו, ולכן הוא מתון יותר.
הרי לנו, שמתן שם אינו רק עניין של אופנה, של הנצחת קרובים או של רצון להיות מקורי. יש לו גם חשיבות רבה לאורך זמן, והוא מחייב מחשבה עמוקה.